תיקון מאוחר: ערב מורשת לכדורסל של הפועל ר"ג בגבעת ברנר

בערב שבת אחד ב-2011 נסע כותב הטור לגבעת ברנר, כדי לראות בעצמו את מה שהאוהדים הוותיקים לא מפסיקים להתגעגע אליו: הכדורסל של הפועל ר"ג. בסוף הערב הגיע למסקנה שהם צודקים, ושהוא, כמו תמיד, נולד מאוחר מדי. תרבות ספורט, אחרי הכול, תמיד נגעה ללבו.

הכדורסל שהתפרק

הכדורסל עצמו מעולם לא היה התחום שלו. את הזריקה האחרונה שלו לסל ניסה בהפסקה בקלעי, בימי התיכון, לפני זמן רב מאוד. את ילדותו עשה במכתש, ושם הגבוהים האהובים עליו היו שולי גילארדי ואריק גילרוביץ.

מהתקופה הגדולה של הכדורסל האדום זכורים לו בעיקר שידורים מטושטשים בשחור-לבן, גביע המדינה של שנות השמונים, שהקבוצה זכתה בו, או כמעט זכתה, המאמץ הכושל להביא את שוגר ריי ריצ'רדסון, שחקן NBA של ממש, שעורר בו סקרנות, והבלורית הסוררת של סטיב קפלן.

המועדון של אותם ימים, לדבריו, היה ב"הולד" אחרי שנים סוערות בשני הענפים. הלב הרוחני שלו פעם בכופר היישוב, והתקשורת שכנעה את כולם שמכבי ת"א היא "קבוצת המדינה". אז החלו להתפרסם בעיתון "ידיעות" דיווחים על כך שהכדורסל עומד להתפרק מחוסר כסף. כשהפירוק אכן קרה, הכותב היה תלמיד כיתה י', וזה היה נושא השיחה בכל הפסקה. אף אחד, כתב, לא העלה בדעתו שהפירוק הזה יזרע את מה שיחריב, עשורים אחר כך, את המכתש.

נפילים באולם

חמישים ש"ח שילם בכניסה, ובתמורה הודבק לידו סרט אדום, שכשהוסר אחר כך לקח איתו כמות נכבדה של שיער. האולם היה מקושט, השולחן ערוך, והקהל גדול מהצפוי. הוא זיהה חבורות של אוהדים מוכרים, וביניהן הסתובבו ענקים, "נפילים" בלשון התנ"ך, שכדי ליצור איתם קשר עין צריך להרים את הראש בסיכון לנקע בצוואר.

קפלן ושלכטר זוהו מיד: שניהם תמירים ורזים. הכותב ניסה לדמיין את עצמו קופץ מולם לזריקה או נאבק איתם על כדור חוזר, ומהר מאוד הבין שהכדורגל, עם הקרנות והאאוטים, קל בהרבה.

את החלום על קריירה בכדורסל קטע אבי סומך, שביקש שיצלם אותו לצד קפלן. קפלן, מצידו, נהנה מהפלאשים שהבזיקו סביבו, באיחור של שלושים שנה.

אחרי כשלושה רבעים של שעה של כיבוד קל עלה לבמה עוזי פרל, "האיש והמיילים", שהוביל את התוכנית והצליח לגרור מהבית, בערב שבת, כמעט מאה איש.

עוזי פרל פותח את הערב

ערב חם, עם כמה צרימות

ההכנות לערב לא עברו בשקט: פרל וההנהלה החדשה של המועדון החליפו מיילים זועמים, בעיקר על הדרך, על הסגנון ועל הקצב שבו הכול נעשה. הכותב העדיף לא להיכנס לזה. מבחינתו, הערב עצמו היה חמים, מתבקש ועממי, רגשי ואף מרגש, ובדיוק מסוג הדברים שמרכיבים תרבות ספורט אמיתית, זו שכולם משתוקקים אליה ואיש לא יודע איך להפוך לשגרה.

לא חסרו רגעים מביכים וארוכים מדי. שירת "יום הולדת שמח" לרוני בוסני, למשל: בעברית, ניחא, אבל גם באנגלית? מנגד, פרל זכר את כולם, גם את האוהדים של פעם שהלכו לעולמם, וניכר שרצה בעיקר לסגור מעגל עם שחקני הכדורסל, שנשכחו במשך שנים, ולפצות אותם. מדברי הפתיחה והלאה הערב רק הלך והשתבח, במיוחד כשקפלן עלה לדבר.

קפלן בזמן נאומו

קפלן והאליפות שלא הגיעה

בעיני הכותב, סיפורו של קפלן הוא סיפור הטרגדיה של הקבוצה. קלע בחסד עליון, עם אישיות כובשת, שחקן גדול מהליגה שבה שיחק. אילו נחת במכבי ת"א, למשל, היה נשאר גם היום סמל תרבותי וחברתי, בשורה אחת עם טל ברודי ולו סילבר.

יונתן הולצדורף קטע אותו בשאלה: "למה לא הבאתם אליפות?". קפלן, עם ה-R האמריקאית המתגלגלת שלו, השיב תשובה פשוטה וגאונית גם יחד: "אליפות זה דבר חשוב ביותר… אבל עם השנים אתה מבין שאם עשית משהו טוב והבאת שמחה להרבה אנשים זה לא פחות מאליפות". בראבו, הגיב הכותב.

התשואות היו בהתאם. אחרי קפלן דיבר סטיב שלכטר: הוא שיבח את פרל על היוזמה, עקץ אותו על מבול המיילים שקדם לערב ושלף כמה אנקדוטות מהעבר.

על הבמה עלו גם יהודה לוי, השחקן (ולא זה מהטלוויזיה), אילן ברק מהאוהדים, לטיף אבידן, שניהל בעבר את הקבוצה, רן קוניק ויורם פומרנץ, נציגי עיריית גבעתיים, ישראל זינגר, שתכנן לרוץ לראשות עיריית רמת גן בבחירות הבאות, והמאמן לשעבר שימי ריגר. ריגר פתח בחיוך והתנצל מראש על "הגסויות שאתם הולכים לשמוע".

אחרי הפסקה קלה הוצג סרטון באורך 45 דקות מהמשחקים הגדולים של פעם. המהירות והזרימה של הקבוצה על הפרקט הדהימו את הכותב, וכך גם הפנים המוכרות של אוהדים שהשתוללו ביציעים ואפילו עלו לפרקט. הסרטון היה ארוך מדי, אבל ברור למה: פרל רצה לדחוס לערב אחד פער של כמה עשורים.

מה עוד חסר

לשירי הזמר העברי שנועדו לחתום את הערב הכותב כבר לא נשאר, ויצא עם שלמה מן אל הרכב, בדרך הביתה לרעננה. משה פרימו, שגם הוא היה שם, אולי היה מדרג את הערב בציון חד-ספרתי. הכותב העדיף להתמקד בחצי המלא ולברך על היוזמה, שלדעתו צריכה להימשך ולהיות חלק קבוע מחיי הכדורגל והכדורסל של המועדון.

כולם מדברים על תרבות ספורט, כתב, ולמועדון יש עבר ומסורת שמאפשרים אותה. מה שחסר הוא הביצוע: עוד ערבים כמו זה, טקסי כבוד לפני משחקים, פגישות של אוהדים עם ההנהלה, הנצחת מי שהלכו, פעילות בקהילה, מוזיאון, חנות מזכרות קטנה, שמירה על המורשת, שיתוף שחקני העבר בהכוונת המועדון, אצטדיון בית של ממש או לפחות צבע אדום בווינטר, ואפילו פאב סמוך לאצטדיון שבו ייפגשו האוהדים לפני המשחק. הוא הציע לדמיין את וינטר עם כמה חנויות מתחת ליציעים, במקום הכוכים שיש שם. רק כך, לדבריו, אפשר יהיה להרגיש שהפועל ר"ג, בכל ענפיה, של אתמול ושל היום, תמשיך להיות חלק מהעתיד לעוד שנים רבות.

ובסיום, משאלה: שיהיו עוד ערבי מורשת שמתקנים את היחס לשחקנים האלה, גם אם באיחור. המפגש הבא תוכנן לעוד 45-60 יום.