לעלות ליגה כשיש רק כרטיס עלייה אחד זו משימה קשה, ובהפועל ר"ג היא הושלמה לפני כן פעם אחת בלבד, בעונת 1989-90. גם הקאמבק המהיר ראוי לציון: אחרי הירידה המבישה בעונה הקודמת, הקבוצה חזרה למעלה אחרי עונה יחידה בליגה השנייה, הישג שגם הוא נרשם במועדון רק פעם אחת קודם, ב-1981-2.
כך נכנס פרדי דוד, המאמן ה-48 בתולדות המועדון, לחבורה מצומצמת של מאמנים שהביאו את הקבוצה אל הליגה הבכירה: דוביד שוויצר (1962-3, מקום ראשון), ליאון קונסטנטינובסקי (1980 מהמקום השני, ו-1989 מהמקום הראשון), אליעזר שפיגל (1982, מקום שני) ויובל נעים (2008-9, מהמקום הרביעי).
לפי כותב הראיון, דווקא המספר הקטן של העליות, מול השנים הרבות שבילתה הקבוצה בליגות הנמוכות, מבליט את גודל ההישג. האוהדים הוותיקים זוכרים עשורים שלמים שבהם המועדון ניסה לעלות עם תקציבים גדולים ועם סגל איכותי, ונכשל שוב ושוב.
הקאמבק אחרי לוד
אחרי המהומות במשחק הפלייאוף מול בני לוד נקלעה הקבוצה למצב שבו לא מעט מאמנים היו מוותרים. דוד השתמש בכל מה שהיה בידיו: שלח לשטח שחקנים אלמונים, הזיז אחרים לתפקידים חדשים, ובעיקר האמין. בצל אי ודאות ניהולית, הקבוצה התעוררה על הדשא: 3-1 על מכבי הרצליה, 0-3 על אחי נצרת, 3-2 על רעננה במשחק שלא יישכח, שהוכרע בשער של קרלוס צ'קאנה שייזכר עוד יותר, ולבסוף ניצחון במשחק ההכרעה מול בני לוד.
הכותב הודה שאפשר לדבר על מזל או על פוקס, אבל טען שבלי אמונה, מנהיגות, קור רוח, אחריות, דמיון, יכולת אלתור ופסיכולוגיה, העונה הזאת היתה נזכרת אחרת לגמרי.
בסיום המשחק האחרון נראה דוד כמו אדם אחר. הוא רקד ושר כאחד האוהדים, ולכמה שעות השיל את הדימוי של האיש הקשוח והמרוחק שדבק בו. באותן שעות אפשר היה לחשוב שהוא גדל במועדון ושהגשים חלום ילדות.
שם הראיון, "הצד שלו", נבחר משום שלדברי הכותב, עד אז איש לא באמת הקשיב לדוד. האוהדים היו קצרי רוח, ואולי נגררו אחרי מסע ההשתלחות שמנהלת התקשורת נגד כל מאמן שהתוצאות שלו מתעכבות, ואחרי הזלזול הכללי במעמד המאמנים בארץ. אחרי העונה הקודמת, נכתב, התרגלו גם ברמת גן להחליף מאמנים כמו כדורים משומשים, וייתכן ששפטו את דוד לא נכון. הכותב הזכיר שהאוהדים יודעים היטב להתעמר במאמנים שלהם, ובהמשך להתגעגע אליהם בטירוף, ורמז לאלי כהן. לכן, סיכם, הגיע הזמן לעשות עם דוד צדק היסטורי ולתת לו במה באתר.
"כאילו עלינו שלוש פעמים"
בראיון, שפורסם במאי 2012, סיכם דוד עונה מתישה והפכפכה, מלאת עליות ומורדות. הוא אמר שהוא מרגיש כאילו הקבוצה עלתה לליגת העל שלוש פעמים: היא סיימה ראשונה את העונה, סיימה ראשונה גם את הפלייאוף וגברה על בני לוד במשחק ההכרעה. לזה הוסיף את גביע הטוטו, שבו הקבוצה לא ספגה שער, ואת ההתמודדות עם הקיזוז בליגה שיש בה רק עולה אחת, והבהיר שאם מישהו ראוי לעלייה, זו ר"ג. בדרך, הזכיר, היו גם אירועים מטלטלים: מותו של איגור, ולהבדיל, העונשים שספגה הקבוצה בעקבות ההתמודדות עם בני לוד.
איך מרימים קבוצה אחרי מכה כזאת? לדברי דוד, רוב העבודה היתה פסיכולוגית, עניין של אמונה. הוא ראה את הפרצופים סביבו ושמע את התחושה ש"עוד פעם זה קורה לנו": אין בעלים, העלייה אבודה, ושוב קרה משהו שלא תוכנן. את מה שתרם, יחד עם הצוות המקצועי ועם ניר כץ, שעזר לו בדברים רבים, הוא מתאר כהחזרת האמונה שזה אפשרי. הוא אימץ סיסמה וסחף אחריה את כולם: ככל שמקשים על הקבוצה, כך היא תתגבר והניצחון יהיה מתוק יותר. כל קושי חדש הוצג לשחקנים כעוד שלב שצריך לעבור, עוד מכשול שמישהו שם בדרך, והקבוצה תעמוד בו ותשלים את המשימה. כך היה גם כשהקבוצה איבדה את צ'ם ממאדו, השחקן החם ביותר בפלייאוף: דוד הציג גם את זה כעוד מכשול, ולדבריו כל שחקן נתן קצת יותר.
סרטים, כתבות וציטוטי שנאה
עוד בתקופתו במכבי פ"ת יצא לדוד שם של מאמן שמשתמש בשיטות לא שגרתיות כדי להכין קבוצה ולהעלות מוטיבציה, כמו הקרנת סרטים על השייטת. גם בהפועל ר"ג, אישר, השחקנים צפו לא פעם בסרטים ובתכנים דומים. לדעתו יש בכדורגל צד רגשי ופסיכולוגי שכדאי להעצים, והוא משלב אותו עם ההכנה המקצועית והטקטית. השחקנים, סיפר, מדווחים לו שזה משפיע עליהם, וכל דבר שמוסיף אפילו אחוז קטן למורל ולהצלחה הוא בעיניו רווח.
לקראת המשחק מול בני לוד בוינטר, כשלוד החזיקה ביתרון של שלוש נקודות, הוא הלך רחוק יותר. דוד תלה בפני השחקנים כתבות, תמונות וציטוטי שנאה של אנשי בני לוד מכלי התקשורת, והצוות ערך סרט שהראה איך התבטאו בלוד כלפי ר"ג. לדבריו, השחקנים עלו למגרש בטירוף, ודברים כאלה עוזרים.
האם עודף המוטיבציה הוא שהוביל לתגרה? דוד דחה את הטענה. אילו המכות היו פורצות במהלך המשחק ומובילות להרחקות, אמר, היה מקום לטענה. אבל מדובר בסרטון שהשחקנים ראו כבר לפני משחקים קודמים, והוא רק דחף אותם לנצח ולפתח מנטליות של מנצחים. המכות פרצו בסיום, ולדבריו לא ר"ג התחילה אותן.
יעד מוצהר מהיום הראשון
כבר בפתיחת העונה הכריז דוד שהקבוצה תעלה ליגה בכל מקרה, ועמד בהבטחה. כשנשאל אם נכון להציב יעד כזה מוקדם כל כך, מול שחקנים שחלקם לא התנסו במעמדים גדולים ובעונה עם עולה אחת בלבד, הסכים עם ההסתייגות לגמרי, אבל טען שבכדורגל, כמו בכל תחום בחיים, חייבים מטרות. כולם ידעו, לדבריו, שהפועל ר"ג של אותה עונה לא הורכבה רק כדי להתקיים אלא כדי לעלות ולהניח יסודות לכמה עונות קדימה. התמודדות עם לחץ ועם תארים היא חלק מהמשחק, ומי שלא עומד בזה לא יכול לשחק בקבוצה מנצחת.
ההתאמה המנטלית, כך הבהיר, היתה שיקול מרכזי בבניית הסגל. הבחירה בשחקנים מנוסים נועדה להבטיח אופי שמתאים למשימה: תפקוד תחת לחץ והתנהגות נכונה. למרות כמה משברים, הקבוצה נשארה משפחה אחת, בלי סדקים או מריבות, כולם השקיעו הכל, וההוכחה, לדבריו, היא חדר הלבשה חזק מאוד.
דוד מגדיר את עצמו כאיש צוות. הצוות המקצועי שותף לשיחות עם השחקנים, ולעיתים הצטרפו לאסיפות גם ניר ארקין וניר כץ. ארקין, סיפר, דיבר בפני השחקנים לפחות פעמיים או שלוש, ומבחינתו אין בכך שום בעיה, כי הוא פתוח לגמרי: הבעלים והמנכ"ל הם חלק אינטגרלי מהמועדון, ואין לו בעיה שכולם ידברו.
הסיכון המקצועי והיחסים עם היציע
המשפט שדוד חזר עליו לא פעם, שלקח סיכון מקצועי כשירד לליגה הלאומית, הרגיז לא מעט אוהדים. היו שהבינו ממנו שהוא מתנשא מעל הפועל ר"ג ועושה לה טובה, ואחרים ראו בו יהירות, כשמאמנים רבים היו קופצים על התפקיד, בוודאי במועדון שניר ארקין מנהל בצורה מסודרת.
דוד הבהיר שלא כיוון להפועל ר"ג עצמה ולא ניסה להתרברב. הסיכון, הסביר, נבע מההחלטה של אותה עונה: עולה אחת בלבד לליגת העל, וקיזוז. לא מעט מאמנים ירדו ליגה, לא הצליחו לחזור ונעלמו בהדרגה מהמפה של המאמנים בישראל. אילו ר"ג לא היתה עולה, כולם היו רואים בזה כישלון של המאמן. הוא היה לוקח את האחריות על עצמו, אבל כישלון כזה היה קשה לו מאוד. לדבריו, הגיע לרמת גן לא משום שזו קבוצה חלשה, מועדון לא מאורגן או מקום בלי פוטנציאל, אלא להפך: דווקא משום שזה מועדון מסודר. הסיכון נבע מתנאי הפתיחה הקשים ומהשינויים בתקנון הליגה.
הוא ציפה למצוא מועדון משפחתי, סבלני, אוהב ודואג, מקום שיש בו פוטנציאל עצום וקהל. שהקהל של הפועל ר"ג גדול ידע תמיד, וגם שיש לה בעלים עם חזון, ואחרי שיחה של כמה דקות כבר ידע לאן הוא הולך. בפועל מצא מקום אוהב ומסור. גם אם היו לו ולקהל תקלות בדרך, הוא רואה באוהדי ר"ג קהל חם וטוב מאוד. במיוחד שמח לגלות שהיציע מחולק לשלושה דורות: הוותיקים שעברו חוויות רבות בעבר, דור הביניים, והצעירים שאחראים על התפאורה ועל השירים. לדבריו זה חריג וייחודי בכדורגל הישראלי, וממחיש מה זו קבוצה משפחתית.
השאלה אם הקהל לא מעריך אותו מספיק נגעה, כדבריו, בנקודה רגישה וחשובה לו. הוא יודע שכינו אותו שחצן ומתנשא, אבל לדבריו מי שמכיר אותו יודע שזה רחוק מהאמת. הוא הגיע למועדון שעוד היה בטראומה מהירידה של העונה הקודמת, עם ציפייה לעלות מיד ובמקביל לבנות קבוצה לשנים הבאות, להביא שחקנים חדשים ולחבר ביניהם, וזה לקח זמן. הקהל לא תמיד גילה סבלנות כלפיו וכלפי התוצאות, והוא הרגיש שחסרה לו תמיכה, עד המשחקים האחרונים של הפלייאוף. שם, סיפר, הרגיש רוח אחרת: היציע עמד מאחוריו ומאחורי הקבוצה בלי תנאים, בלי קשר למי על המגרש ובאיזו עמדה, והתלכד סביב המטרה, וזה נתן לו כוחות רבים ועזר לקבוצה.
דוד ניצל את ההזדמנות כדי להודות לאוהדים על התמיכה, על התפאורה המרשימה ביציע ועל הדחיפה שנתנו לקבוצה. בעיניו זה לא מובן מאליו ולא קיים בכל קבוצה, והוא מעריך את זה מאוד. זה רק חיזק את מה שחשב על הפועל ר"ג עוד לפני שהגיע.
מאמן שלא היה שחקן
את דרכו כמאמן, סיפר דוד, התחיל עם ילדים, בכדורגל של 7 על 7, כלומר מהתחתית, ומאז הוא נלחם. הקושי העיקרי שלו, לדבריו, הוא שהוא שייך לזן המאמנים של אלי גוטמן, אברהם גרנט ואיל לחמן: אנשי מקצוע שלא היו שחקנים, מול מאמנים שהיו כוכבים בעבר והקהל עדיין רואה אותם כך. את ההבדל הוא המחיש כך: "שים אותי לדוגמא מול ראובן עטר או טל בנין. לי יש ארבעה הפסדים רצופים ולהם יש ארבעה הפסדים רצופים. למי יתנו יותר קרדיט?". התשובה, לדבריו, ברורה: להם, בזכות ההילה של שחקני עבר גדולים, שמקנה להם יותר אשראי וסבלנות ממה שמקבל מאמן שלא שיחק.
המודל שלו הוא אלי גוטמן. דוד סיפר שהוא מקנא בו, במובן החיובי, לא רק על העבודה המקצועית אלא על הקשר שבנה עם אוהדי הפועל ת"א: חיבור, הערכה הדדית ופרגון. גם מאמן הוא בן אדם, הזכיר, וגם הוא צריך להרגיש שעבודתו ומאמציו מוערכים. הוא מודה שטעה ואמר דברים שלא היה צריך לומר, ושעוד יטעה, אבל מאמין ביחסי גומלין: כששני הצדדים מגלים סבלנות והערכה, הכל מצליח. גוטמן, לדבריו, הגיע לקבוצה שעמדה לרדת, השאיר אותה בליגה ורתם אחריו את כל היציע, ברגעים הקשים ובתקופות בלי תוצאות. זה המודל הנכון, ומשם השמיים הם הגבול. ההצלחה של הפועל ת"א בתקופת גוטמן נבעה, לדעתו, בין השאר מהחיבור הזה עם הקהל.
הקידוש, התקשורת והדרבי
האם הבעיה היא בתקשורת, בידיעה מה לומר ומתי? דוד לא שלל: חשוב להיעזר בתקשורת כדי להעביר את המסרים הנכונים, ולדעת גם על מה לשתוק. דוגמה לכך היא הראיון שאחרי אחד ההפסדים, שבו הודיע שהוא הולך לעשות קידוש. לדבריו זה נאמר בהומור. השדר סיפר לו שהאוהדים קוראים לו ללכת הביתה וביקש תגובה, ובסערת הרגשות שאחרי ההפסד הוא חיפש משפט שיוריד את המתח, ולכן השיב בצחוק שהוא אכן הולך הביתה, אבל כדי לעשות קידוש. "ממש לא התכוונתי להישמע שחצן או להתגרות במישהו, להיפך ואני מצטער שזה נשמע ככה".
דוד מודה שיש משהו בטענה שמאמן צריך לדעת גם לשווק את עצמו. התקשורת, לדבריו, תופסת מקום מרכזי בחיי הכדורגל: עיתונאים מכתירים ומדיחים מאמנים כרצונם, במשחק יש מצלמה צמודה לפנים ושדר קווים, כל תנועה נבחנת וכל מילה צריכה להישקל לפי איך שתיראה. בסיום המשחק חייבים להתראיין כשהדופק על 200 והעצבים בחוץ, ובמהלך השבוע מתקשרים מכל אתר ועיתון. מי שעונה לאחד ולא לאחר, גם בלי כוונה, פותח חזיתות ועלול לספוג התנכלות. זה לא פשוט, אמר, אבל כך נראה המשחק היום בכל העולם.
ומה קרה בסיום הדרבי, כשהורה לשחקנים לא לגשת לקהל, כמה שבועות בלבד אחרי מעין סולחה עם האוהדים? כאן דוד לקח אחריות: גם הוא בן אדם, והוא טעה. באותו משחק החליף את פרננדז בעזריה, שגם הבקיע, אבל ברגע שפרננדז יצא, אחד האוהדים התנפל עליו בקללות והוא נסחף, גם אחרי השריקה. לדבריו, הוא הודה בטעות, שוחח בחדר עם כמה מהאוהדים ויצא להתנצל ולהסביר את עצמו.
קפדן, ובלי עוזר
דוד רואה את עצמו כמאמן שדורש הרבה מכל מי שסביבו, לא רק מהשחקנים, ומודה שכולם יודעים את זה. הוא שואף לשלמות בכל מה שסביבו ולמצוינות ברמה הגבוהה ביותר, ומכאן הדימוי. אבל לדבריו הכל נעשה למען המועדון, והוא מעולם לא ביקש טובות, בוודאי לא לעצמו.
העבודה בלי עוזר מאמן נובעת לדבריו משאלה של אמון: עוזר הוא משרת אמון של המאמן. דוד סיפר שפתח את קריירת האימון כעוזרו של רמי לוי בהפועל ראשל"צ, וכשלוי עזב, עזב מיד גם הוא, מתוך נאמנות, ואת אותה נאמנות הוא מצפה לקבל מכל עוזר. פעמיים בעבר עבד עם עוזרים, עם בני קוזשווילי בהפועל פ"ת ועם טל בניה בבני סכנין, ובשני המקרים נפגע מהם, ומאז הוא נזהר. בהפועל ר"ג, סיפר, העבירו אימונים גם מאמן הכושר אבנר עיני וגם אבי ששון, והוא לא ראה בכך בעיה. לא מן הנמנע, הוסיף, שבעונה הבאה יעבוד בהפועל ר"ג עם עוזר.
מזל, נסים ורעננה
לטענה שבאותה עונה היה לקבוצה יותר מזל מיכולת, דוד השיב שהמזל אמנם הולך עם הטובים והוא חלק מהמשחק, אבל אי אפשר להחזיק עונה שלמה על מזל בלבד. היתה דרך, צוות מקצועי שעשה עבודה מצוינת, צוות ניהולי מעולה, בעלים שלדבריו אין כמותו בכדורגל הישראלי ושחקנים טובים, אחד אחד. גם הטבלה, הוסיף, מדברת בעד עצמה: הכי הרבה ניצחונות, הכי הרבה שערים (אם מנטרלים את תוצאת המשחק של אחי נצרת מול בני לוד), כניסה לפלייאוף מהמקום הראשון, ובלי הקיזוז פער גדול בהרבה ממכבי הרצליה ומאחי נצרת. ר"ג גם לא הפסידה אף פעם ליריבה הגדולה שלה במאבק על העלייה.
ומה הכריע את המשחק מול הפועל רעננה? "נסים בשמיים", ענה. דוד לא מתכחש למזל: בכל עלייה ובכל אליפות יש גם מזל. הוא הזכיר את השער של סולארי מקרית שמונה מול בני יהודה, את הקאמבק של מנצ'סטר סיטי ואת הפנדל שבאיירן החמיצה בדקה ה-94 של גמר הצ'מפיונס. כל הקבוצות המנצחות האלה נהנו מנסים, ובלעדיהם זה לא הולך. "ומה שקרה לנו ברעננה זה נס".
דקה אחת לפני השער ההוא החליף דוד תפקידים בין אורן נסים לקרלוס צ'קאנה, ופתאום צ'קאנה כבש. את התגובה שלו, ריצה עד חצי המגרש של מי שנחשב אדם מאופק שנוהג לשמור על שקט, ראו כולם. כשראה את עצמו אחר כך בתמונה, אמר, גם הוא לא הבין איזה הר געש התפרץ בו. על עתידו של צ'קאנה לא היה לו ספק: "קרלוס? קרלוס, נשאר לפניי".
בוקסנבוים, אסולין וקסאני
עם עומר בוקסנבוים עבר דוד דרך ארוכה, במכבי הרצליה וקצת גם במכבי פ"ת. עליו אמר: "עומר בוקסנבוים זה אחד השחקנים הכי הגדולים בכדורגל הישראלי שלא מימש חמישים אחוז פוטנציאל ממה שיש לו ברגליים ובראש". לבוקסנבוים, לדבריו, יש משהו שאין להרבה שחקנים: עניין מנטלי שהוא מכיר ומטפל בו. בשניים-שלושה משחקים ברגעי ההכרעה הוא זינק מדרגה והוכיח לעצמו שהדברים שנאמרו עליו נכונים.
דוד סיכם עם ניר ארקין על התפקיד כבר בעונה הקודמת, ולכן נטען נגדו שעם הזמן שעמד לרשותו והתקציב הגבוה בליגה, שהבריח קבוצות אחרות מהתחזקות, יכול היה להביא שחקנים מנוסים יותר ופחות אלמונים, ואולי להעלות את הקבוצה מוקדם יותר ולחסוך את כל המתח. הוא השיב שהקבוצה הביאה הרבה מאוד שחקנים ושאי אפשר לומר שלא הצדיקו את האמון. חלק מהשחקנים נזקקו לזמן הסתגלות ארוך יותר, והקבוצה לזמן כדי להתגבש, אבל בסופו של דבר כל אחד תרם.
לדבריו, שחקנים טובים מליגת העל שמסכימים לרדת לליגה השנייה כמעט אין היום, וגם השם הטוב של הפועל ר"ג והתקציב שלה לא שכנעו אותם. הוא ישב עם שחקנים שהוא ביחסים טובים איתם, כמו מהראן ראדי, שלו מנשה, אוהד קדוסי, אחמד סבע ויוסי דורה, ואחרים, ואף אחד מהם לא הסכים לשחק בליגה השנייה. כולם דרשו סכומים גבוהים כל כך שלא היה סיכוי להביא אותם. דוד צפה שגם הפועל ומכבי פ"ת, שירדו ליגה, יתקשו להתחזק, כי השוק דל בשחקנים טובים, ויצטרכו להישען על התשתית המקומית. בר"ג, לדבריו, הכל הצדיק את עצמו, מקצועית ואישית, וכל שחקן שהובא הצדיק את הבאתו ותרם לעלייה בשלב כזה או אחר.
כל שחקן שהגיע קיבל את אישורו, אבל על ליאור אסולין דוד דיבר בגלוי: זה השחקן היחיד שלא היה שלם עם הבאתו, לא בתחילת העונה ובוודאי לא בסופה. "השחקן היחידי שהבאתי לא בלב שלם". לשאלה אם אסולין ימשיך בעונה הבאה ענה במילה אחת: לא.
על פול קסאני, שהחתמתו ספגה ביקורת אחרי פתיחת עונה חלשה ושנולד מחדש רק במשחקים האחרונים, אמר דוד שזו דוגמה מובהקת לבעיה שנובעת מזמן הסתגלות ותו לא. שחקנים זרים רבים מגיעים לארץ, נקטלים אחרי כמה משחקים ומאבדים ביטחון, ורק כשהם מתאקלמים רואים כמה הם טובים. צריך לתת להם זמן להתרגל למדינה, למאמן, לאוכל ולאקלים. לכל שחקן הקצב שלו, והוא שמח שהאמין בקסאני והתעקש על דרכו, והתוצאה, לדבריו, מדברת בעד עצמה.
וינטר, ליגת העל והיעד הבא
על העונה הבאה דוד סירב להתחייב. חלוקת עוגת התקציב בין השחקנים שהובאו היתה לדעתו נכונה ברובה, אבל קודם כל צריך לוודא שלקבוצה יש בעלים. כל עוד לא ברור מה יהיה התקציב ומי יעמוד מאחורי הקבוצה כלכלית, לא נכון לדעתו לדון בעונה הבאה. הוא יודע אילו שחקנים חסרים ומה הקבוצה צריכה, אבל לא ידבר על כך כשכל שאר הנושאים פתוחים.
וינטר, לדבריו, ממש לא מתאים להיות מגרש הבית: מגרש מנוכר ובלוי, שלא הולם את האופי של הפועל ר"ג. אצטדיון ר"ג, לדעתו, יתאים לקבוצה יותר.
האם נהנה מהעונה? "מאד!", ענה. את השחקנים הוא לא ממהר להוריד לקרקע: עד הראשון ביולי מגיע להם לרחף בעננים. עם הזמן, ובוודאי עד האימון הראשון, הם יבינו, ולדבריו כבר מבינים, שמחכה לקבוצה משימה לא פשוטה.
ליגת העל שאליה עלתה ר"ג היתה אמורה להיות מצומצמת, עם 14 קבוצות, רובן בעלות מסורת בליגה. בראש סדר העדיפויות של דוד עמדה השארת משפחת ארקין בקבוצה. הוא חזר על כך שהם נכס לכדורגל הישראלי, ושבכל ההנהלות שעבר לא ראה דבר כזה, ולכן אסור לוותר עליהם. רק אחר כך יגיע תורה של בניית קבוצה טובה, עם שינויים מתבקשים, כי ליגת העל, כדבריו, היא סרט אחר לגמרי.
והמטרה? דוד מתרחק מקלישאות כמו "לתקוע יתד" או "לשרוד". מהיכרותו עם הפועל ר"ג ועם עברה, הדבר החשוב ביותר הוא יציבות. המועדון נדד בין ליגות וספג טלטלות רבות בעונות האחרונות, ויותר מכל דבר אחר הוא צריך יציבות. דוד הבטיח לעשות הכל כדי להשיג אותה.
הכתבה מבוססת על ראיון שפורסם באתר ב-22 במאי 2012.
