הפועל רמת גן סגרה במאי 2012 עונה קשה ומתוקה מאין כמוה: הקבוצה קמה מהקרשים והעפילה לליגת העל. הקונצרט האחרון הסתיים ב-0:2 קליל על לוד, וביציע נרשמה תצוגת שיא של האורדונים, כשקרוב ל-4,500 מהם דחפו את הקבוצה מהשריקה הראשונה ועד האחרונה.
מי יצא גדול
ברשימת הגדולים של לירן דורף עמד קודם כל פרדי דוד. כחודש קודם לכן ספג המאמן נוקאאוט מוחלט, אבל קם רגע לפני שהספירה הגיעה לעשר, ובנה יחידה לוחמת. גדול יצא גם איתי ארקין: אחרי שבועות של ביקורות, הראה שאת מקומו בהרכב הרוויח לבד. בוקסה, כשהגיעו רגעי ההכרעה, הוכח כברומטר שלפיו נמדדת הקבוצה, ופרננדס הבהיר איזה נכס הוא ליציע, גם אם רק עד העונה הבאה. וקרלוס צ'קאנה, שבזכותו הקבוצה בכלל הגיעה לרגע הזה, הפגין שוב לב ענק וזכה, תודה לאל, לקיים את משאלתו האחרונה של איגור ז"ל.
אבל הגדול מכולם, לפי דורף, היה ניר ארקין. כנראה בלי כוונה הוא חולל בקבוצה זעזוע כה גדול, שהוביל לתפנית של 180 מעלות ולעלייה לליגת העל. החגיגות הליליות עם השחקנים, ההגעה שלו למושבה אחרי המשחק למרות כל הסיסמאות שדקלם, והניצוץ שחזר לעיניים, העידו על דבר אחד: החיידק לא עוזב את הגוף.
צילומים: לירן דורף
עונה של תלאות
זו עונה שתיזכר לעד, ובסופו של דבר רק לטובה, למרות כל מה שעבר על הקבוצה בדרך: ההפסד ההוא בדרבי, אמירת הקידוש, מותו האכזרי של איגור ז"ל, ששלף את הקבוצה מהתהום שאליה נקלעה, מאורעות הדרבי השני, המכות עם לוד, העזיבה (הזמנית!) של משפחת ארקין, ולבסוף העלייה הפנטסטית. לדעת דורף, היא הוכיחה שבהפועל רמת גן של אותה עונה לא הכסף דיבר, אלא הלב הענק של השחקנים, וההתייצבות של כולם, בלי יוצא מן הכלל, כשזה היה חשוב באמת.
המשחק: 4-5-1 שהפתיע את כולם
על המשחק עצמו אין צורך להרחיב. את כולם, ואת דורף בכללם, הפתיע פרדי דוד כשפתח במערך 4-5-1: ניסים לבדו בחוד, וחזום ממשיך לקצור, בצדק, את הקרדיט בלב ההגנה.
אצל אזברגה לא היה מענה, וחמשת הקשרים גמרו ללוד את מרכז השדה. קובי חסן הלך לאיבוד, וקסאני ווובה דאגו לבצע בו "וידוא הריגה".
הפתיחה היתה מוחצת. היתרון הגיע מהר, ובשער שרק שחקן אחד יודע לכבוש כך: עומר בוקסה, האיש של הרגעים הגדולים בחודש האחרון. שער אלגנטי ומחוכם, שמשקף בדיוק את מי שכבש אותו.
ואם התסריט כבר נכתב מראש, לא יכלה לחסור בו גם הצלת המשחק. חסן שלח בעיטה חופשית נהדרת לחיבורים, ואיתי ארקין, שספג בתקופה האחרונה ביקורת מכל כיוון, הוכיח שוב שהוא משחק בזכות עצמו: הוא עף, הסיט בקצות האצבעות את הכדור למשקוף, והסכנה חלפה.
אחרי ההפסקה לא השתנה דבר, מלבד חילוף מוצלח מאוד: עזריה נכנס במקום ניסים, שלא הורגש.
ר"ג המשיכה להוביל את המשחק. אבו ענזה קיבל הזדמנות אחת, כשבלסטרה נמנם לרגע, ומלבדה היריבה לא התקרבה לשום מצב של ממש.
בצד השני נכבש אחד משערי העונה, וההפך הגמור מהשער של בוקסה. אופיר חמו, בנחישות גדולה שלא ממש אפיינה אותו באותה עונה, יצא עם הכדור מהקו האמצעי לסלאלום מדהים ומלא לחימה, וכבש את ה-0:2.
החיידק חזר
מהשער הזה לא חזרו לוד ואבו סובחי, והחגיגות התחילו ביציע ועל הדשא. קרלוס הונף, פרדי הונף, והשחקנים התחבקו עם האורדונים דקות ארוכות. ואז כולם חיכו לאדם אחד, שסירב בתוקף לבוא לצפות מהיציע, אבל החליט ברגע של ספונטניות להתניע את הרכב ולבוא לחגוג עם השחקנים: הוכחה נוספת שהחיידק הטורף הזה לעולם לא יוצא מהגוף. מכאן, לדעת דורף, אין לו עוד מוצא. הלילה שבילה עם השחקנים והאוהדים החזיר את ניר ארקין למשפחה, ואם זה לא יספיק, אפשר לסמוך על פרדי דוד שיישב לו על הראש וישאיר אותו בקבוצה.
ארבע מסקנות
- בלי שטויות: הקבוצה עלתה ליגה. פרדי הבטיח וקיים, וכל השאר שולי.
- ארקין "אכל אותה": ההיגיון תמיד יפסיד ללב, והדרך שבה בחר היא רחוב חד-סטרי בלי פניית פרסה.
- אדריאן היה בגלגול הקודם אורדון מושבע, וובי, פיליפ ואלמוג גם יחד.
- לבוקסה יש משימה: אחרי הבנות, הגיע הזמן גם לבן. אביו היה גדול, הוא עצמו ענק, ומישהו חייב להמשיך אחריו על מגרש הכדורגל.
הציונים
הפעם קיבלו כולם ציון אחיד, 3, ולא היתה ברירה אחרת.
- ארקין: שוער ראוי, ומהסוג שמרוויח נקודות. עכשיו זה ברור לכולם.
- בלסטרה: נרדם פעם אחת במשחק, ודורף התנדב להיות השעון המעורר. רבע שעה שלמה התעקש וצעק שהכל בסדר, אף שבקושי זז על הרגל. לדברי דורף, זה השחקן היחיד שלגביו טעה, ובגדול: הילד ענק.
- חזום: מי היה מאמין שאחרי הדמעות בסיום עונת הנוער מול ירושלים, יגיע כל כך מהר לרגע כזה. דור העתיד של המועדון.
- טל חן: על הדשא נפצע ויצא, ובלילה נחת כמו פנתר ברחבת הריקודים, סחף את כולם והסכים לרדת ממנה רק בשביל מחיאות הכפיים. מנהיג אמיתי, כבר נאמר.
- ברוכיאן: פתאום מעלה אדומים נראית מקום זניח כל כך. מברוק, הוא הוכיח את עצמו בגדול.
- וובה: יקיר האוהדים. ההתעקשות השתלמה, והוא קיבל סוף סוף את ההזדמנות. הגרזן של הקבוצה.
- קסאני: יהורם לקח אותו ל"אורדון בטריבונה" וראיין אותו בשפה לא ברורה (מרוקאית? כורדית?), ומשם יצא שחקן אחר.
- קרלוס: כל מילה מיותרת. אין דברים כאלה.
- חמו: אדיש? עצלן? ממש לא. "רונאלללדדדוווו!!!!", איזה שער.
- בוקסה: גאון כדורגל. דורף הבטיח שיום אחד יהפוך אותו לדמות ראויה בפרו של הפלייסטיישן.
- ניסים: "אורן תתעורר, אורן תתעורר, אורן תתעורר!". כשגם פרדי שר לו את זה בסיום, אין מה להוסיף. קבלן עליות.
- עזריה: "דייייווווו ילד", זה שלא מפסיק לרוץ. לא תמיד במסלול הנכון, אבל זה לא חשוב, כי "דיייווווווו".
- פרץ: החליט שהוא לא כובש, וזה בסדר. יש שנה הבאה.
- במבי: הבטיח לדורף את חולצתו ושכח, וזו היתה תרומתו המשמעותית למשחק. אין בעיה, הבטיח דורף, אין אצלו שום יצר נקמה, ממש לא.
דורף הודה לכולם על עונה ענקית, שתיחרט עמוק בזיכרון של כל אוהד. כולם שיכורים, ולא מיין. מעכשיו נשארו שתי משימות: נשף עלייה מסודר (ולא ברויאל גארדן הפעם, בבקשה), והכנה לעונה הבאה, שהמטרה שלה ברורה: שלא יחזור מה שקרה בעונת הירידה הקודמת. פעם אחת כזו, כתב, הספיקה לכולם.
הכתבה מבוססת על כתבה של לירן דורף שפורסמה באתר ב-19 במאי 2012.
