בתמונה נראים אריק גילרוביץ ולצידו יובל נעים. נכון לאפריל 2013, נעים היה אמור לעמוד בתוך שבועיים על הקווים מול יריבה נוספת של ר"ג במאבק ההישארות, הפועל עכו. אבל הסיפור שמאחורי התמונה מתחיל בעונת 1989-90, כשהפועל ר"ג בנתה סגל שיכול היה לשנות את ההיסטוריה שלה. אילו שרד את עונת הבכורה בליגה הבכירה, שנקראה אז הלאומית, ייתכן שהמועדון היה נמצא, גם יותר משני עשורים אחר כך, במקום אחר לגמרי.
שחקני הבית והרכש
הבסיס היה חבורה של שחקני בית שעלתה יחד מהליגה השנייה: אריק גילרוביץ, רונן חרזי, יובל נעים, שולי גילארדי, טופל'ה בייטנר ואבי ברשצקי, ואליהם חברו בוגרי נוער מוכשרים כמו זוהר מדינה, ישראל כהן ועודד צחי. כדי להבטיח את ההישארות הגיעו גם שחקני רכש מבטיחים: אופיר בן חיים מכפר סבא, יהודה עמר מהפועל ת"א ומשה אייזנברג מבני יהודה. הם היו אמורים להוסיף את מה שהיה חסר.
הבעיה ישבה על הספסל. דרור קשטן הגיע עם יד קשה, לא התחבר לאופי המשפחתי של המועדון ופגע ביחסים בתוך הקבוצה. שחקני הבית נדחקו החוצה בזה אחר זה, והמילה "חוסלו" לא מוגזמת: גילרוביץ, טופל'ה וברשצקי מצאו את עצמם ביציע, והרכש שתפס את מקומם לא סיפק את הסחורה. ר"ג צנחה לתחתית, ובפלייאוף התחתון הקהל איבד את הסבלנות.
לאוהדים לא היה אז אינטרנט לפרוק בו את התסכול. הכעס הופנה אל הגדרות, שהיטלטלו מאחורי קשטן, מאמן עקשן שסירב להכניס להרכב את מי שהביאו איתם נשמה ומחויבות למועדון.
הפטיש
כשנותרו חמישה מחזורים, ר"ג עמדה על סף ירידה וקשטן כבר הבין שהוא ממשיך עד סוף העונה. אז שלף את גילרוביץ', הסמל והקפטן של ר"ג בשנות השמונים, שהוצא מההרכב כבר במחזורים הראשונים. המטרה היתה תרגיל: להעלות אותו במשחק הגורלי מול מכבי נתניה ולהוכיח לאוהדים שהשחקן שהם דורשים אינו המושיע. קשטן לא האמין ב"פטיש", הכינוי שדבק באריק מאז.
אלא שהמציאות לא תמיד מצייתת לתוכניות. המחצית הראשונה הסתיימה בלי שערים, גילרוביץ' עלה בדקה ה-53, ונתניה, שכבר היתה בטוחה בליגה, לא הורידה רגל ולא נתנה לר"ג לכבוש. ואז, בדקה ה-78, רונן חרזי גלגל כדור, והפטיש שלח רגל ארוכה, גלש בכל הלב ודחק אותו פנימה. השער הזה הכריע את המשחק.
בשבוע שאחרי חיכה עוד משחק גורלי, מול שמשון ת"א בשכונת התקווה. הפעם לקשטן לא היתה ברירה, וכמו כל שחקן קלפים ותיק, הוא הבין שלא זונחים קלף מנצח. גילרוביץ' החזיר לו עם שער בלתי נשכח מול אבי חדד, ופתאום היה לר"ג אוויר.
אחר כך הגיעו הפסד ביתי להפועל ירושלים וניצחון על בית"ר ירושלים בימק"א (יואב זהר). לפני המחזור האחרון היתה ר"ג חייבת ניצחון על הפועל ב"ש, שלה הספיק תיקו.
קשטן עוד המשיך להמר על גילרוביץ, בתקווה שזה יציל אותו, ואפילו הציב אותו בחוד. אבל הרגליים קפאו, חרזי ואייזנברג נכנסו רק כמחליפים, ובחדר ההלבשה משהו כבר נשבר. תיקו, ירידה לליגה השנייה, ועשרים שנה עד שר"ג עלתה ממנה בחזרה.
ומה עם צ'קאנה?
הסיפור הזה רלוונטי גם לאביב 2013, כשר"ג שוב נאבקה על מקומה. גם הפעם, כך נטען, התשובה נמצאת בשחקני נשמה עם ערך מוסף, ושם אחד עולה מיד: קרלוס צ'קאנה.
צ'קאנה לא זקוק לאוהדים כדי להזכיר למאמן שהוא בסגל. למרות גילו הוא בכושר מעורר קנאה: גוף חטוב, אחוז שומן נמוך, מהירות, טכניקה והבנת משחק שחסרה לכל אחד מהצעירים. בסוף עונה, כשכל שער יכול להכריע, צריך לסמוך על המנוסים. ובאותו שבוע הוא הוכיח את זה: בעשר דקות על הדשא תרם יותר ממה שנתנו אחרים ב-80. התקווה, לכן, היא שימשיך לקבל דקות, מההתחלה או מהספסל, ולדחוף את הקבוצה מבפנים.
כתבת המשחק, מאת שלמה מן (לחיצה על התמונה מגדילה אותה)
הכתבה מבוססת על כתבה שפורסמה באתר ב-18 באפריל 2013.