1. הפסד אף פעם לא מועיל, אבל לפי הטור יש כאלה שמגיעים בעיתוי נכון, וההפסד למכבי הרצליה, במשחק אמצע שבוע בספטמבר 2011, יכול להיות אחד מהם. הוא אמור לרסק כל שמץ של יהירות במועדון, אם בכלל היתה כזאת, ולשלוח את השחקנים אחרת לגמרי למשחק מול הכח. אם זה לא יקרה, כתב הטור, יתברר שלא היה כאן רק "הפסד מקרי" בערב חסר אווירה, כשביציע ישבו יותר מהמרי ווינר מאשר אוהדים.
2. כותב הטור סבר שהתבוסה, וגם העובדה שהקבוצה רחוקה מלשלוט בליגה, לא אמורות להלחיץ את ההנהלה. נהפוך הוא. עלייה לליגה הבכירה כבר באותה עונה תהיה נחמדה, אבל מה יבוא אחריה? עוד סבב של רכש? עוד תלות בסוכנים ובמקורבים? במקום זה הציע לנשום עמוק, לשמור על פרופורציות ולחשוב על הטווח הרחוק: להשקיע במחלקת הנוער, להחזיר את התקופה שבה חצי תריסר צעירים הצטרפו מדי קיץ לבוגרים ונלחמו על כל דקה, לבנות עתודה של ממש ולהשיב למועדון את הגאווה.
הטור הזכיר שהקבוצה כבר בילתה שנתיים בליגת העל, והודה שקל לומר את הדברים בדיעבד. ובכל זאת שאל: מי זוכר בכלל את השהות שם? איזה חותם הושאר, ובאיזה משחק מפורסם היתה הקבוצה שותפה? אולי עדיף היה להמתין שנה או שנתיים בלאומית ולטפח את מי שהיו יכולים להוביל את הסגל באותה עונה. את התשובה, לפי הטור, אפשר יהיה לבחון שנתיים אחר כך.
3. הדברים שבסעיף 2 כוונו גם אל הקהל, שחלקו כבר טיפס על הגדרות וצרח לעבר הספסל כאילו הכל מוכרע. לפי הטור, המועדון כבר גילה כמה הוא שווה בליגה הבכירה עם לגיון זרים, ואין טעם להתגעגע לחזרה לשם לפני שמוכנים לכך. זו לא הזמנה לתבוסתנות או לתירוצים יפים אחרי כל תבוסה, הדגיש. האוהדים משלמים, ולכן מותר להם לדרוש משחק מהנה ותוצאות. רק אין צורך להיכנס לפאניקה כבר בתחילת הדרך.
4. עם זאת, נותרו כמה שאלות פתוחות. האם הסגל שהורכב באמת בנוי להוביל את הטבלה? מדוע אין עדיין שניים או שלושה מנהיגים שסוחבים את השאר, ואם קיימים כאלה, איפה הם נמצאים כשהמשחק מוכרע? ושאלה רחבה יותר: האם עדיין תקפה העמדה של רוב האוהדים, שלפיה את הכדורגל צריכים לנהל אנשים חכמים וסבלניים שבאים לשנים, עם הבנה אמיתית של המשחק בישראל ושל השחקן הישראלי? או שאפשר להרים ידיים ולתת לברבריות, לאלימות, לריקנות, לרמאות ולהיעדר התרבות להשתלט? את הסעיף סגר הכותב במילה אחת: "מעניין".
5. לגבי הדרבי, הטור הודה בכנות שאין באמת תחרות ספורטיבית מול הכח. שני המועדונים יושבים באותו מתחם משרדים, חולקים מגרש, מעבירים שחקנים זה לזה, והעירייה משדכת ביניהם בתקווה שיום אחד ייצא מזה איחוד מוצלח. מה שנשאר לשחקנים ביום ראשון, לפי הטור, הוא להופיע למען היציע: לחשוב רק על המשחק הקרוב, לתקן את מה שקרה באותו ערב ולהוכיח שלמישהו בחדר ההלבשה אכפת מהאוהדים. אחרת, הזהיר, שלא יחפשו את הקהל כשיזדקקו לתמיכה בגשמי נובמבר.
6. ובכל זאת, אחרי מבט יסודי בסגלי היריבות, הטור קבע שהפועל ר"ג היא המועמדת הטבעית לכתר ומועדפת בכל מפגש, ושהתבוסה היא לא יותר מפצע קל. רוב הקבוצות בליגה, הזכיר, בונות על התוצאה בלבד ומשמידות בדרך כל רגע יפה על הדשא. לקהל זו טרגדיה, ולגבי שחקני ר"ג, שמחכים לקרב אמיתי ונתקלים בשממה, זו דרך בטוחה להירדם. כך קורה שדווקא יתוש מצליח לעקוץ פיל.
הכתבה מבוססת על טור שפורסם באתר ב-26 בספטמבר 2011.
