אשדוד עולה ליתרון, הראשון והאחרון במשחק (צילום: רז עזיז)
מהקבוצה המרגשת של העונה הקודמת לא נשאר זכר. חצי שעה אחרי ההפסד למ.ס אשדוד, בנובמבר 2012, יצאו שחקני הפועל ר"ג לגשם קל, ואיש לא חיכה להם. הקהל התפזר מזמן, בלי מחאה ובלי צעקות. כבר התרגלו.
כל אחד מיהר לדרכו. יוסי מזרחי, מאמן אשדוד, סימן וי צפוי על משוכה נמוכה ומיהר לרכב. דודו דהן, מאמן בדימוס שהפך לסוכן שחקנים, הסתובב כמו טווס מחוץ לחדר ההלבשה. דוד רביבו נישק חבר פעמיים על הלחי ונעלם ברכב עם תאורת הניאון שהמתין לו.
פעם היתה כאן נשמה
פעם, הזכיר כותב הטור, אחרי ערב כזה היו האוהדים ממתינים במכתש, צמודים לדלת החדר, ולא זזים. השחקנים חמקו החוצה מהפתח הצדדי ולא העזו להישיר מבט לקהל. מבפנים נשמעו הצעקות של המאמן או של חבר ההנהלה התורן, שפרק את מה שעל ליבו והכריז שזהו: מה שהיה לא יחזור, ומי שלא מרוצה מוזמן לא להגיע. באמצע השבוע, להגיע לאימון ולהיתקל באפסנאי היה עניין מפחיד באמת.
בעיניים של היום הם היו נחשבים בורים: בלי מחשב, בלי טלפון נייד, בלי משכורת, בחולצות ספוגות זיעה ועם שיניים שהשחירו מקפה שחור. אבל נשמה היתה להם. הימים ההם דהו, כמו המכתש עצמו.
לפי הכותב, הפועל ר"ג מתרחקת מהאוהדים שלה והופכת לחידה. הוא שאל למה, מה בדיוק נעשה לא בסדר, ולמי. הרי יש כאן פוטנציאל: קהל עם נשמה, וצעירים מוכשרים מהנוער שמחכים לצ'אנס קטן כדי לפרוץ. המשכורות מגיעות בזמן, חדר האפסנאות בווינטר מבריק, בחדר המאמנים תלוי מסך פלזמה, ובחדר ההלבשה מחכים משקאות איזוטוניים במבחר טעמים. הכל נמצא, חוץ מנשמה.
נחותים בכל ביקור בליגת העל
הטור תהה גם למה בכל פעם שהקבוצה מבקרת בליגת העל היא מגיעה אליה נחותה. במה עדיפות עליה סכנין, הפועל חיפה, רמת השרון ועכו? ומה יש לבני יהודה, למכבי נתניה ולבית"ר ירושלים שחסר לה?
יש מועדונים, הזכיר, שבעבר לא היה להם סיכוי לקחת נקודות מול ר"ג. הם קמו אחריה, נבנו מהכלאות שונות, ובינתיים עקפו אותה. אשדוד היא אחת כזו, הפועל עכו בדרך לשם, וכך גם רמת השרון.
ר"ג של אותה עונה לא מתקרבת אליהם. חסר לה אינסטינקט הרצח שנדרש כדי להישאר בליגה, וחסר לה בעל בית שיהפוך שולחנות ויטלטל את השחקנים, מישהו שמכירים ומכבדים. אפילו פרדי דוד, קבע הכותב, נראה כמאמן שהשלים עם המצב, וחבל מאוד.
המשחק הבא היה בעכו, והטור לא האמין שהקבוצה תביא משם משהו. הפועל באר שבע תצטרך מתישהו לשבור את רצף התיקו שלה, ויש עוד את הפועל חיפה. ועקיצה לסיום: כולם יודעים שכדאי לקלינגר לחכות עוד שני מחזורים.
המשחק עצמו
על הדשא פגשה ר"ג את מ.ס אשדוד, שבשבוע שקדם למשחק התאמנה יותר בריצה למקלטים מאשר בכדורגל. לפי הטור, ר"ג היתה שווה לפחות שני שערים. גם אשדוד היתה מסוכנת, ובמחצית הראשונה נעצרה בקורה, אבל את השער שלה (35) כבשה משום דבר. קרן הוגבהה לרחבה, פטי העביר לרוחב, ושנייה וחצי של שינה בהגנה הספיקו כדי שישראל ראש יישאר לבד. ראש, מופתע בעצמו, הכין את הכדור פעמיים לפני שגלגל אותו לרשת.
המצבים של ר"ג היו מעטים יותר, ואלה שהתקרבו למרציאנו נותרו בלי מי שיסיים. אחרי ההפסקה עצר השוער בעיטה של חמו שנראתה כמו שער בטוח, ואת כדורי הגובה לקח כולם.
משרד, לא מועדון
ככה זה נגמר. עוד שבוע חלף, ורק המחזור העשירי מאחור, אבל לפי הכותב נראה שהשבועות ימשיכו לחלוף עד שהקבוצה תתמקם היטב במקום הטבעי שלה ותרד לליגה השנייה. מה יהיה שם, איש לא יודע: אולי הישרדות, אולי פירוק, ואולי ירידה נוספת ולידה מחדש בשם "הפועל "המכתש" רמת גן", מועדון שבעבר היה כבוד גדול לשחק בו ולהשתייך אליו.
היום, כתב, המקום נראה כמו משרד: מחתימים כרטיס בכניסה ויוצאים הביתה. וכשמפסידים, זה בסך הכל עוד יום רע במשרד. עצוב.
הכתבה מבוססת על טור שפורסם באתר ב-24 בנובמבר 2012.
