התוצאה, ההחמצות, עוד משחק בית שהסתיים באותה עונה בלי ניצחון, ועוד יריבה חלשה שהפועל ר"ג לא הצליחה לשבור: כל אלה יכולים לחכות. המסקנה העיקרית מהמשחק, באוקטובר 2012, היתה אחרת: יש קבוצה.
על הדשא שיחקה ר"ג כדורגל מהיר, פתוח וקצבי, כזה שנעים לראות. ביציע עמד גרעין אוהדים שעודד מהשריקה הראשונה ועד האחרונה, ויצר, סוף סוף, תחושה של משחק בית באיצטדיון ר"ג.
נכון, הנקודות אבדו, ואולי עוד יתגעגעו אליהן בהמשך. בזה, כפי שציין הטור, האוהדים כבר מומחים. חלוץ מטרה, ה-9 הקלאסי, עדיין לא נמצא. אנטון החמיץ לפחות שתי הזדמנויות שהיה חייב לנצל כבר במחצית הראשונה, וגם זנדברג יכול היה להבקיע. שער של האדומים נפסל בשל נבדל מפוקפק, והשופט סהר ארבלי, בהופעת הבכורה שלו בליגת העל, טעה בגדול כשהשאיר על המגרש את עלי חטיב, אחרי שזה נגח בטל חן מול עיניו. כל זה במחצית אחת, בערב שארבלי כנראה יעדיף לשכוח.
ר"ג גם ספגה שער ממתפרצת, אבל השיבה בשער שוויון "גנוב" לא פחות. על הדשא התגלה בעל בית של ממש, ג'יבריל סידיבה, גם אם הטור לא הבין למה היה צריך לקלקל את הרושם בנעליים צהובות. ובשער רשם איתי ארקין את אחד המשחקים הטובים ביותר שלו בקבוצה: שלוש הצלות, ביטחון רב ואפס טעויות.
כותב הטור יצא מהמשחק בתחושה שר"ג מצאה סוף סוף את התוספת שחסרה לה. המבחן הבא, מול מכבי ת"א כשבועיים אחר כך, אמור להראות אם זו היתה הופעה חד פעמית, או שהקבוצה באמת עברה פאזה: רעה יותר על המגרש, ובלי כבוד מיותר לגדולות.
ביציע היה כוכב נוסף: השיר החדש, שכבר שבועיים מלווה את משחקי הכדורסל ובערב הזה לקח בקלות את המקום הראשון. זה שיר אהבה לקבוצה, על אוהד שכולם חושבים שהוא משוגע, שחייו צבועים באדום ושיוצא עם הקומנדו מול העולם כולו, ופזמונו מוקדש להפועל אימפריה.
איתי ארקין בזינוק שמנע שער ודאי מכדור חופשי
מיכאל זנדברג ועומרי פרל פתחו במשחק הזה לראשונה בהרכב של ר"ג בליגת העל
פרדי לא מבין איך ארבלי הסתפק בכרטיס צהוב
הקהל שר בלי הפסקה
רוני זיידמן, שחקן העבר, שהיה בין אלה שהמציאו לאוהדי ר"ג את הכינוי "אורדונים", חזר למשחק אחרי הפסקה ארוכה
גיא פרימור ואחיינו
הכתבה מבוססת על טור שפורסם באתר ב-20 באוקטובר 2012.
