יש תמונות שנולדות כמעט במקרה, בלי תכנון, ועם השנים הופכות לסמל. כזו היא התמונה של צבי בר-שירה על גג המכתש. בר-שירה, שאהב את הפועל ר"ג וליווה אותה כעיתונאי לאורך שנים רבות, בעליות, במורדות וגם בפרידה מהמכתש, הלך לעולמו ביום חמישי, ביולי 2016, בגיל 84.
צבי בר-שירה על גג המכתש, גג העולם
במאי 2001, כשמלאו 50 שנה לעבודתו בעיתונות הספורט, ישב איתו ירון בר-לב לראיון עבור אתר המכתש. היוזמה היתה של בר-שירה עצמו, שראה באתר במה ראויה לסיפור חייו עד אז. לאורך כל הקריירה פעל מאחורי המקלדת ומאחורי הקלעים, אבל השפעתו היתה גדולה, ובדרך חנך עשרות רבות של כתבים צעירים. הוא רצה שיכירו אותו ואת מפעל חייו, והבחירה באתר כבמה המרכזית מילאה את בר-לב גאווה. גם 15 שנה אחרי אותה שיחה, יש בה לא מעט ללמוד על הפועל ר"ג בשנותיה הראשונות ועל צבי בר-שירה ז"ל עצמו.
50 שנה בעיתונות הספורט: הראיון מ-23-5-2001
בגיל 68.5, בשלב שבו רוב האנשים כבר מתנדנדים בכיסא נוח, משחקים עם הנכדים וכותבים ביוגרפיות, בר-שירה, ותיק העיתונאים ואחד מאוהדי הקבוצה, עדיין עקף בקצב חייו את בני גילו בהרבה. היום שלו נפתח בקריאה, עיתונים וספרים, עבר בצהריים לעבודה במערכת הספורט של מעריב, מקום עבודתו מזה שנים ארוכות, והסתיים בבית: סדרות וסרטים בטלוויזיה, גלישה ברשת, ביקורים בפורום האוהדים הפופולרי של ר"ג, חיפוש אחר אתרים על שחקני קולנוע מוכרים מהדור הישן ומשחקי שחמט מקוונים.
בשחמט היה לו מעמד של ממש: תואר שופט בינלאומי, אליפות אחת במדי מועדון רטי (1969), חברות במועדון של גבעתיים ומשחקים קבועים מול יריבים כמו טומי לפיד ודן מרגלית.
הזיכרון שלו היה יוצא דופן. מלבד אינספור עובדות ספורט, הוא ידע לדקלם את שמותיהם של כל ה-130 שכיהנו בכנסת הראשונה. המעקב אחר מה שעשו הח"כים בתקופת כהונתם ולאחריה היה אחד מתחביביו, והוא גם הסביר את החשבון: לכנסת הראשונה נבחרו 120, אבל עקב 10 מקרי מוות והתפטרות כיהנו בה בסך הכול 130.
בדרך כלל העיתונאי הוא שמראיין, אבל הפעם היה זה המרואיין שחיזר אחרי הראיון. השניים נפגשו בצהרי יום קיץ בהיר, בחול המועד, לשיחה שסיכמה חמישה עשורים בעיתונות הספורט. בר-שירה לא פרש. הוא הביט לאחור בסיפוק ובשמחה, כשפניו אל העתיד, וכדרכו, עורך דפוס עד לשד עצמותיו, לא הרפה עד שהראיון היה ערוך ומוכן לפרסום.
גג המכתש, מאי 2002: בר-שירה ועמיתיו במשחק מול מכבי הרצליה. צילום: שגיא אינפלוס
מווינה לגבול רמת גן גבעתיים
הוא נולד בשם צבי שרצר בווינה שבאוסטריה, ב-11/11/1932. ב-1939, בדיוק כשפרצה מלחמת העולם ה-2, עלה לארץ עם הוריו, והמשפחה השתקעה על הגבול בין ר"ג לגבעתיים, שם גר גם בזמן הראיון. 31.5 שנה היה נשוי ליהודית, שעבדה כמזכירה בכירה בסוכנות היהודית בתל אביב. בנם, חיים (29.5), מהנדס בהשכלתו, עבד כמהנדס מחשבים באמדוקס.
זיכרון הילדות הראשון שלו קשור לשפה. בבית הספר בורוכוב היה הצעיר ביותר בכיתה ב', ומכיוון שלא ידע עברית הורידו אותו לכיתה א', שם הושיבו אותו ליד תלמיד דובר גרמנית. החבר הראשון שקיבל אותו בחום היה אליהו גרצ'יקוב, לימים התכשיטן המפורסם אלי גרא.
כמו כל ילדי התקופה, גם הוא ראה בכדורגל את העיסוק האולטימטיבי. הוא התחיל ב"הנץ" גבעתיים, קבוצה שהפועל ר"ג אימצה בהמשך, ואף הגיע לקבוצת הנוער של המועדון. חבריו קראו לו "קנדידט", כלומר המועמד: הוא היה המחליף למקרה שמישהו ייפצע, אלא שהחבר'ה היו בריאים וחסונים.
לצידו שיחקו שמות גדולים: איצ'ה קירשנברג, שנחשב למלך הפנדלים בכל הזמנים (ודודו של הראל, שחקן הפועל ר"ג), וחנוך מורדכוביץ ז"ל, ששיחק בנבחרת ישראל. מעל כולם התנשא אז משה רסקין, קיצוני נמרץ שהטיל אימה על ההגנות, ומדי פעם אף הושאל לקבוצות "הפועל" כשאירחו יריבות מחו"ל.
מהמשחק הראשון ליציע העיתונאים
הפועל ר"ג נדדה באותן שנים בין מגרשים שונים בעיר. המשחק הראשון שבר-שירה זכר נערך ב-1945, כשהיה בן 13, מול "בית צבי" שברחוב חיבת ציון, במסגרת הגביע המלחמתי (בגלל מלחמת העולם השנייה לא התקיימה אז ליגה סדירה). היריבה היתה בית"ר ת"א, ור"ג הפסידה 0-3.
לקבוצה הראשית נוספו אז קבוצות לוויין, כמו הפועל "יצהר" והפועל "ארגמן", שנקראו על שם שני המפעלים שבהם עבדו רוב השחקנים. הוא זכר גם את ביקורה של מ.ט.ק ההונגרית ב-1946: לקראת המשחק מולה הקים התעשיין סם זקס, תוך 24 שעות, מגרש כדורגל במקום שעליו עמד ב-2001 מכון מור, כדי שגם נבחרת ר"ג תקבל הזדמנות. מ.ט.ק ניצחה 1-4, ואת שער הכבוד כבש, איך לא, משה רסקין.
לעיתונות הגיע דרך חבר לכיתה בתיכון, יוסי אנגלנדר, שקיבל תפקיד בעיתון "ספורט ישראל" וסיקר משחקים. בר-שירה, פדנט מושלם, נדנד לו בלי הפסקה על טעויות בטבלאות העיתון. הדבר הגיע לאוזני העורך, שזימן אותו לשיחה ושלח אותו לכתוב על משחק של הפועל ר"ג מול הפועל פ"ת. המשחק הסתיים, לצערו, בהפסד 2-3 של ר"ג, וכך התחילה דרכו כמסקר משחקים.
ראשית הדרך: הדיווח הראשון שפרסם בר-שירה ב"חדשות הספורט"
"חדשות הספורט" והביקור במערכת
ב-1954 נוסד "חדשות הספורט". בין מייסדיו היו נחמיה בן אברהם, אלכסנדר אלכסנדרוני ויזהר ברנר ז"ל, וכן יעקב אפלויג, יחיאל ארזי, יהודה גבאי וישראל פז יבדל"א. בר-שירה הצטרף כמעט מאליו, יחד עם משה קשטן, שבזמן הראיון כבר היה הסטטיסטיקאי המוכר של "שירים ושערים", ועם משה לרר, שלימים ערך את מדור הספורט במעריב.
סיפור אחד מאותה תקופה נשאר איתו. מכבי יפו פגשה את הפועל רחובות במשחק הכרעה בליגה השנייה, 2-2 בסיום, והכוכב היפואי, ברוך כהן, לא הצטיין. בר-שירה כתב שכהן היה רחוק מיכולתו, והוסיף שהיו לו לכך סיבות טובות מספיק. שבוע אחר כך הופיעו במערכת שני אורחים, ברוך כהן והרב בכר, ושאלו אותו עצמו אם צבי בר-שירה נמצא. הוא, לא בלי חשש, ביקש לדעת במה מדובר. "רק תמסור לו שחיפשנו אותו", השיבו השניים בשקט, והלכו.
תמונת פספורט של צבי בר-שירה מ-1957, בתחילת דרכו כעיתונאי
לאורך השנים עבד בר-שירה ככתב שטח וכעורך דפוס. ב-1967, לצד הכתיבה, הפך לאחד העורכים המשכתבים של העיתון, וזה צמצם את האפשרות שלו לסקר כדורגל. את המשחק שבו הבטיחה הפועל רמת גן את האליפות ראה, אגב, מעמדת עיתונאים מאולתרת במכתש. הסיקור נפל בחלקו של יהושע שגיא, ובזיכרונו של בר-שירה נחרתו בעיקר אלפי הצופים שמילאו את המכתש והשופט מנחם אשכנזי, שבדקה ה-44 הרחיק את צבי (פיצל'ה) היימן. המאבק בטבלה היה מותח, ור"ג נזקקה לתיקו כדי להבטיח את התואר. במחצית השנייה, בתוך מהומה ברחבה, "הטיס" משה פרל כדור שחלף בין כמה שחקנים ונכנס לרשת של מורנו, שוער מכבי חיפה.
מונדיאל 1966 והשער של הרסט
מעבר לכניסה החופשית למגרשים, הזכות הגדולה של המקצוע היתה עבורו השליחות למונדיאל 1966 באנגליה. הוא צפה גם בגמר המפורסם, שבו כבשה אנגליה את השער השנוי במחלוקת מרגלו של ג'ף הרסט. ממקום מושבו לא נראה לו שהכדור חצה את הקו במלואו, אבל השופט השווייצרי ההססן, דינסט, חשב אחרת, ואחרי אישור מהקוון הרוסי הצביע על מרכז המגרש.
אנגליה, 1966: צוות הפרשנים שנשלח לסקר את המונדיאל
"סמל בר-שירה מתייצב"
בקיץ 1975, בדרך לבלומפילד, נתקל בו שייע פורת, שערך אז את מדור הספורט במעריב, וביקש שייפגשו במערכת. שם הציע לו לעבור לעיתון. בר-שירה ראה בכך כבוד גדול, והתקשה להאמין שדווקא אותו רוצה עיתון מכובד כל כך. רק בדיעבד הבין שבאותה עת התנהלו מאבקי כוח על כמה תפקידים ושבדיוק התפנתה משרה. ב-1/10/75 הגיע להיכל הספורט של מעריב, הקיש בעקביו כמו קצין פרוסי והכריז: "סמל בר שירה מתייצב לתפקיד".
בהתחלה היה חבר מערכת, ובהמשך שימש 12 שנה (עם הפסקות) מזכיר מדור הספורט, תחת העורכים משה לרר, ישראל רוזנבלט, אבי בטלהיים, יצחק בן חורין, אליעזר לחנה, רז זמצקי ואביב הברון.
בסוף שנות ה-80, במלאת 40 שנה לעבודתו בעיתונות הספורט, יצאה לאור חוברת חגיגית בשם "שמונה בעקבות אחד", ובה פרסם רשימה. האחד היה הוא עצמו, והשמונה היו 8 עיתונאי ספורט, מהעבר ומההווה, שהוא הביא למקצוע: צבי קופמן, יהושע שגיא, אברהם טבק, חנוך קינן, עמוס אקרמן ז"ל (שנפטר בימים שבהם נערך הראיון), חיים גרינפלד, עמי כברי ודוד לביא. הוא לא הסתיר את גאוותו במוניטין שצבר כהיסטוריון קטן של הכדורגל המקומי. גם בהתאחדות, סיפר, נהגו להפנות אליו כל מי שחיפש מידע על "טעם של פעם".
החוויה המתסכלת ביותר שלו כעיתונאי אירעה בסתיו 1957. יצחק שוורץ, אחד מראשי המועדון, לקח אותו הצידה באחת מפינות המכתש ולחש לו שזלטקו צ'ייקובסקי קרוב לחתום בהפועל חיפה. בואו של "צ'יק", הלוא הוא "צ'ייקובסקי הקטן", מכוכבי יוגוסלביה ואירופה, היה אז שווה ערך לפצצה. בר-שירה, שלא הבין איזו ידיעה נפלה לידיו, מסר אותה לאחד מעורכי "חדשות הספורט" והיה מרוצה מאוד מעצמו. למחרת בבוקר פתח את העיתון וחשכו עיניו: מתחת לכותרת "צ'יק בישראל" הופיעה החתימה של העורך, ושמו שלו לא הוזכר כלל. "אבל העולם משתנה", הוסיף.
על ציונים, מקומונים ושטינקרים
את השינוי בעיתונות הספורט תיאר כתהליך שגדל יחד עם הכדורגל עצמו. הכדורגל של שנות המדינה הראשונות היה צנוע, ועם השנים התעצם, והעיתונות התרחבה איתו, עד ש"המעצמה השביעית" הגיעה לממדים מפלצתיים. מדורי רכילות כמו "הדקה ה-91", "סודות מחדר ההלבשה" ו"אחרי השריקה" עלו לכותרות העסיסיות, והקוראים, נבוכים, התחילו לבלבל בין מה שחשוב למה ששולי. שיטת הציונים, כולל חצאי הציונים, שהונהגה בשנות השישים, היתה בעיניו סימפטום לכל חוליי העיתונות. ועם זאת שאל: בלעדיהם, איך מתארים כדורגל?
מאז שנות השמונים, לדבריו, פריצת המקומונים יצרה קשר שאי אפשר להתיר בין העיתונאי לנושא הכתיבה שלו, עד שכבר לא ברור מי קודם למי, התרנגולת (העיתונאי) או הביצה (השחקן).
גם על בחירת המצטיין ועל הציונים דיבר בגלוי. לפי הנוהג שהשתרש, רוב הכתבים שמסקרים קבוצה במהלך השבוע הם גם אלה שכותבים על משחקי הבית שלה, ומכאן הכלל "אתה תקרצף את גבי ובתמורה אקרצף אני את גבך". בעברית פשוטה: מי שמדליף ("שטינקר", בלעז) יזכה תמיד לעדיפות. כך, לדבריו, משת"פ עם שני פסים במשחק מצפה ל-7, ואילו חברו, הפועל השחור שלא משתף פעולה עם הכתבים, יזרח מאושר אם יקבל 6.
פני פוקר על המרפסת
ב-50 השנים שקדמו לראיון ראה בר-שירה את כל הדורות של הפועל ר"ג, בירידות ובעליות שאין להן מספר. שלוש דוגמאות לאסונות ספורטיביים שזכר: השוויון 3-3 שכבש במכתש צבי מויססקו, הבלם של נתניה, ה-0-0 המתסכל מול באר שבע ב-1990 וההפסד הכואב 2-1 להפועל אשדוד.
מנגד עמדו רגעי ה"אימ-פר-יה!": ניצחון החוץ בהרצליה (0-4, בראשית שנות ה-80), הניצחון הדרמטי 0-2 בחדרה, משערים של דורון ביטון ושמריה יוסף, המשחק ברמת השרון שבו שלושער של תומר ברזילי החזיר את הקבוצה ליגה למעלה, ומעל הכול אותו יום בקיץ 1964, שבו זכתה הפועל ר"ג לראשונה (ונכון לזמן הראיון, גם לאחרונה) בתואר הלאומי.
בכל הדרמות האלה, סיפר, הצליח להתנהג כאיש מקצוע ולשמור את רגשותיו לעצמו, בעוד עמיתיו הצעירים התקשו לשמור על "פני פוקר": חנוך קינן (כן, כן), חברו עמוס אקרמן ז"ל וחיים גרינפלד בזמנם, מוסיק לוי, עמי כברי, רוני שטיינבך, שלומי שמחי הצעיר, וגם דודיק ואורן שחם, אב ובנו. שלושת האחרונים עוד עבדו לצידו במעריב ספורט, וכולם התאמצו, ועדיין מתאמצים, להתנהג כמקצוענים גמורים.
והשאלה איך נראית הקבוצה בלי המכתש נענתה בשתי מילים: "לא מתאר".
שלוש נבחרות כל הזמנים
לבחור את הטוב ביותר מבין עשרות השחקנים שעברו במועדון היה לו קשה, ולכן הרכיב שלוש נבחרות.
נבחרת שחקני הרכש, במערך 4-2-4:
שוער: יעקב חודורוב
הגנה: מרדכי בנבנישתי, גדי יניאק, רואי חדד, שלמה מוסלי
קישור: שמריה יוסף, רוני קלדרון
התקפה: מרקיניוס, מוסא נעמן, שלמה לוי, ששון כתב
נבחרת המשנה, במערך 4-3-3:
שוער: אהרל'ה שרסטינסקי
הגנה: טופל'ה בייטנר, יובל נעים, רוני לוריה, אבי פלטשר
קישור: יהושע אפרוני, שוקי דנישבסקי, אבי ברשצקי
התקפה: נפתלי שוואלב ז"ל, שמואל נחמיאס, מיקי ממן
הנבחרת הגדולה ביותר שלו, במערך 4-2-4:
שוער: שולי גילארדי
הגנה: אבי בוקסנבאום, אברהם לב, אריק גילרוביץ, חנוך מורדכוביץ ז"ל
קישור: איצ'ה קירשנברג, משה פרל
התקפה: צבי היימן, ראובן כהן, רונן חרזי, ואחרון אחרון חביב משה רסקין
שלושה חלומות
לעתיד של הפועל ר"ג ייחל לשלושה חלומות, שלדבריו יתגשמו במוקדם או במאוחר. הראשון, תואר לאומי שיפתח את הדרך לאירופה, ומשם, במילותיו, "The sky is the limit". השני, גביע המדינה, אחרי שבשנות ה-50 נעצרה ר"ג פעמיים בחצי הגמר, בשני הפסדים על האפס, להפועל חיפה ולהפועל פתח תקווה. השלישי, לארח את אלופת אירופה במכתש גועש, מוגדל ומשופץ, אי שם בסביבות 2012, כשיגיע, כלשונו, לגבורות. את החלום הזה הקדיש לאביו המנוח, ד"ר חיים אריה שרצר ז"ל, שנתן דם, יזע ודמעות כדי להקים את המכתש.
מה אומרים עליו החברים
משה קשטן, האיש והאגדה של הסטטיסטיקה ב"שירים ושערים", הכיר אותו ב"חדשות הספורט" ב-1954. שניהם היו בין מייסדי העיתון וחלקו חדר. לדבריו, מבר-שירה למד איך בונים ועורכים מחברות של נתונים סטטיסטיים: במגירה שלו נערמו עשרות מחברות שכיסו את כל הליגות בארץ. עם השנים שכלל קשטן את מה שלמד, ובזמן הראיון, סיפר, התמחה יותר בקבוצות ובר-שירה יותר בשחקנים. את התכונה הבולטת של חברו הגדיר בקצרה: זיכרון פנטסטי. ובמבחן טריוויה ביניהם? קשטן, שלדבריו זוכר 90% מההיסטוריה של הכדורגל המקומי, החל ב-1928, העריך שבר-שירה זוכר לא פחות, וקבע שהם שקולים, אף שבר-שירה נעזר בו לפעמים כשרצה לחדד פרטים בכתבות למעריב.
משה לרר, עיתונאי ותיק שהכיר אותו עוד מימי הנעורים, סיפר ששניהם יצאו לדרך כבחורים צעירים שהאמינו שזה הצעד הנכון באותה תקופה. גם הוא הצביע על הזיכרון יוצא הדופן, ולצידו על נאמנות לחברים ולמקום העבודה שקשה למצוא כמותה. "צבי הוא אדם מיוחד במינו עם נימוסים אירופאים לכל דבר", אמר.
שלומי שימחי, העורך הצעיר במעריב ואוהד הפועל ר"ג, העריך בו יותר מכול את הג'נטלמניות והצניעות. כנער, סיפר, התקשר למעריב בתקווה להתקבל ככתב, ובר-שירה השיב לו שאין מקום ושינסה בשנה הבאה. בדיוק יומיים אחר כך חזר אליו בר-שירה בטלפון: הוא דיבר עם העורך, שכנע אותו שמדובר בכישרון צעיר, והעורך הסכים לקבל אותו לניסיון. הם לא הכירו, ובר-שירה לא היה חייב לו דבר, ובעיני שימחי העובדה שבכל זאת טרח למענו מעידה על אנושיות יוצאת דופן ועל רצון שלכל אחד תהיה הזדמנות. לדבריו, בר-שירה גילה וחנך עיתונאי ספורט רבים בארץ, וזו תרומתו המרכזית לספורט הישראלי: יחס שווה ואנושי לכל מי שסביבו, וסבלנות אין קץ. את דבריו חתם בהערכה עמוקה לאיש, שאותו הגדיר מדהים.
על גג המכתש
ירון בר-לב הכיר את בר-שירה על גג המכתש שנה בדיוק לפני הראיון, ערב משחק העלייה מול הפועל עכו. מאז נרקם ביניהם קשר כאילו הכירו מימים ימימה, עם שיחות על נושאים שונים, בעיקר כדורגל, על אותו גל. בזכותו הגיעו לגלריה של האתר תמונות היסטוריות רבות, והוא היה אחראי בלעדי לרשימת "ואלה שמות", שאסף ותיעד במשך כמעט 50 שנה. מושגים רבים במילון האתר שופצו או נוספו בזכותו, ולפי בר-לב, חלק לא קטן מהמוניטין שצבר האתר בשנה שקדמה לראיון הושג בזכותו.
הכתבה מבוססת על ראיון שערך ירון בר-לב ופורסם באתר ב-16 ביולי 2016.
