אוהד החודש: ניב גזנדה, מהכריות של אבא במכתש ועד הגביע

סיפור האהדה של ניב גזנדה התחיל כשהיה בן 4, בערך 22 שנה לפני דצמבר 2012. הזיכרונות הראשונים שלו הם של אבא שמכין אותו ואת אחיו הקטן, דואג לכריות לשבת עליהן, ואחר כך הנסיעה למכתש והחיפוש הקבוע אחרי חניה, שאף פעם לא נמצאה קרוב.

משחקים ושחקנים מאותן שנים הוא כמעט לא זוכר. מה שנשאר הוא האב, "אוהד צו 8 טיפוסי", שמרים אותו באוויר בכל גול. עם השנים המשיכו האב ושני האחים להגיע יחד למשחקים המכריעים.

בתקופת בית הספר היסודי הגיעו משחקי העלייה. מאותם ימים שמר גזנדה תמונה מהמקומון, שבה תומר ברזילי נישא על כתפי האוהדים.

ניב גזנדה (שני משמאל, בלבן) עם תומר ברזילי

בתיכון נקבע אצלו טקס קבוע: בימי שישי, כשהסתיימה הפעילות בנוער העובד, סביב הצהריים, הוא קפץ למכתש לראות מה קורה.

הגביע, חיפה וצ'קאנה

את חוויית הגביע של 2003 הוא מתאר כהרגשה עילאית, במיוחד לאוהד רמת גן שהתרגל שחבריו לועגים לו כל הזמן. לפני חצי הגמר הוא זוכר את השיחות ברדיו, את מליניאק ופרשנים ספקנים נוספים, שבכל זאת השאירו פתח לתקווה. במשחק עצמו ישב צוות הסיקור של רינו צרור, שהכין כתבה על הקבוצה, ממש מעליו ומעל אחיו. את הגמר, בגלל התחייבות אחרת, ראה מהבית, ועד היום קשה לו להאמין שכך קרה. את החגיגות באורדע, לדבריו, לא ישכח.

מאותן שנים נחרטו אצלו יובל נעים, רולי מוצפי, מיקי ממן, סורמלו, איציק ברוך, מרקיניוס, ומעל כולם תומר ברזילי החד.

הרגע שלא יישכח לעולם: הניצחון שהדיח את מכבי חיפה מהגביע, כשקרלוס צ'קאנה בישל לקובי חסן שער בסביבות הדקה ה-115. גזנדה זוכר את הפנים ההמומות של שחקני חיפה, ואת הפנים ההמומות עוד יותר של שחקני ואוהדי הפועל רמת גן. "באמת שזה הזיכרון שהכי ריגש אותי בכל השנים", אמר.

ברשימת הרגעים החזקים נמצאים גם הצמד של צ'קאנה בעונת העלייה הקודמת לליגת העל, אחרי שחזר מסלובניה, וכל משחקי העלייה של העונה הקודמת, ובהם המשחק במושבה, שאליו גרר איתו 7 חברים שאוהדים קבוצות אחרות.

לצ'קאנה, השחקן האהוב עליו, קשורה גם חוויה אישית. בסוף כל עונה הוא מתארח ביום שישי אצל קבוצת כדורגל ערמונים-יהוד, שבה משחק גזנדה. לדבריו, הוא לא מכיר עוד שחקן בארץ שאוהב את המשחק עד כדי כך שיבוא לבעוט בכדור עם חובבים ביום שישי. "זה דבר נדיר. קרלוס הוא אדם מדהים שחקן ענק".

הקבוצה של היום

את הדרך שבה נוהל המועדון בשתי העונות האחרונות, נכון לדצמבר 2012, גזנדה מברך. לדבריו, הפעם חשבו לטווח ארוך: המועדון החתים מאמן ושחקנים צעירים ורעבים לטווח של כמה עונות, בניגוד לעונות קודמות שבהן חשבו רק על היום. זה סגל טוב שהקהל מזדהה איתו: איתי ארקין, עומר בוקסה, וובה בראון, קרלוס צ'קאנה ותמירי. לצידם שחקנים שנשארו מהעונה הקודמת ותופסים פינה חמה בלב, כמו עוז יפרח, טל חן ויוגב בן סימון, ושחקני הרכש של אותה עונה, מנגה, סידבה, אוננגה, מעבי וראובן. ההמשכיות והמבט קדימה הם בעיניו כיוון נכון, וכך גם העובדה שהסגל נבנה בשקט ולא דרך התקשורת.

לדעתו, כל אוהד צריך לראות בהבאת אוהדים חדשים "משימה לאומית". הוא עצמו התחיל בבית: באותה עונה הביא למשחקי הבית את בת זוגו, שגדלה במשפחה של אוהדי רמת גן אבל לא התעניינה בספורט או בכדורגל. בשבועות האחרונים, סיפר, ההמתנה למשחקים נעשתה נעימה יותר כשהוא יודע שהיא תגיע, והיא אפילו מתחילה להבין מה קורה על המגרש.

לגבי העתיד, סדר העדיפויות אצלו ברור: "ראשית יש לשרוד בליגה!". השלב הבא, לדבריו, הוא תוכנית לכמה שנים עם יעדים ברורים. הוא מקווה לראות את הקבוצה באירופה בתוך 5 שנים, אבל יודע שדברים כאלה לא מגיעים סתם, וסומך על ראשי המועדון שינווטו אותה קדימה.

מחוץ למגרש

בצבא שירת גזנדה כקצין מודיעין בסיירת 401 והשתתף בלחימה ב-2006. בתפקידו השני היה בגדוד 50 בנח"ל, ובזמן הראיון עשה מילואים פעילים בגדס"ר הנגב.

את האימונים התחיל בסביבות גיל 12, כשקיבל את המשקולות הראשונות שלו, ומאז למד לעומק תזונה ושיטות אימון. כיום הוא מתמקד בעיקר בפאוורליפטינג, הרמות והנפות כוח שמשפרות את הכוח והאתלטיות, ובתוך חודשיים היה אמור לסיים, בעזרת השם, את לימודי המשפטים.