יש מאין: הכדורסל של הפועל ר"ג ותרבות הספורט שהעירייה מפספסת

ערב שהיה בו הכל

רגע אחרי שריקת הסיום, והניצחון הגדול אחרי הארכה

כדי להחזיר לחיים את הפועל ר"ג בכדורסל, או במילים אחרות להוציא את השד מהבקבוק, היה צריך אדם מסוג מיוחד מאוד: חולם בהקיץ, יוזם, אמיץ, מהמר, מאוכזב, נקמן, הרפתקן, משוגע, או פשוט אוהד שרוף. שנה וקצת אחרי ההקמה מחדש, עומר פרימור וצחי בן יוסף יכולים להביט במראה ולומר בקול: "we did it".

לא רק כדורסל

לדעת כותב הטור, העניין רחב בהרבה מכדורסל. מדובר בתרבות הספורט שאוהדי הקבוצה חיפשו שנים ארוכות בכדורגל, לא מצאו וכנראה גם לא ימצאו: אין שם יד מכוונת, אין חזון, הבעלים לא מתאימים, ולאורך שנים רבות חסר גם תום לב. קבוצת הכדורסל, לעומת זאת, היא בעיניו המודל המתאים ביותר לאוהדי הפועל ר"ג. האולם בגודל הנכון, והשירות לקהל הוא מהסוג שמוכר רק למי שביקר במגרשים באירופה. אוהדים מתנדבים בתפקידים שמוסיפים צבע ותוכן, כצלמים, ככרוז, כחברי מזכירות וכמוכרי כרטיסים.

גם השחקנים שונים. הם ניגשים לקהל להודות אחרי כל משחק, בלי קשר לתוצאה, ומדברים איתו גם תוך כדי, כדי לבקש עידוד ברגע הנכון. בסיום הם שרים יחד עם האוהדים, או יוצאים איתם לסיגריה מחוץ לאולם ומנתחים את המשחק בגובה העיניים, אף שהם גבוהים בהרבה מהאוהד הממוצע. האוהדים, מצידם, יודעים איפה עובר הגבול, ובעיקר מכבדים.

את כל זה זוקף הכותב לזכות עומר וצחי, שהפריחו שממה מתוך כלום וריגשו אפילו אוהדים כמוהו, שמעולם לא ראו בעיניים את האגדה של פעם. אם זה לא ניצחון, כתב, המילה ניצחון דורשת הגדרה חדשה.

ובכל זאת, אי אפשר בלי הכדורגל. רוב האוהדים באו משם, והם עוקבים כל הזמן אחרי התנהלות הקבוצה ואנשיה. לא פלא שהשיחות בסיום נסבו על השאלה כמה שחקנים מהקבוצה הבוגרת טרחו להגיע, ומי, על השעה המדויקת שבה פרדי הלך הביתה, ועל הדקה שעד אליה נשאר ניר כץ. אף תנועה לא עברה בלי ניתוח, ומספר האוהדים שעקבו אחרי כל צעד של החבורה שהגיעה היה מדהים. מהקבוצה הבוגרת עדיין מצפים להרבה, והקשר עם האוהדים עדיין חזק, אבל היחסים נמצאים במבחן מתמיד, וכלום כבר לא מובטח כמו פעם.

בינתיים, לפי הטור, נמצאה חלופה לריגושים, והיא מרגשת. די לחכימא ברמיזא.

חיים אחרי המכתש

אחרי כל ירידה באה עלייה, ואחרי כל שפל מגיעה גאות. למרות כל הנבואות שהספידו את המועדון כשנגמר עידן המכתש, סביבו צצים פתאום חיים שלמים. היציע מתמלא באוהדים צעירים שמביאים איתם תרבות עידוד חדשה. הכדורסל פורח, קבוצת הוותיקים מצוינת, ומאחורי כל אלה עומדים אוהדים. בגילוי נאות, הכותב הוא אחד ממקימי קבוצת הוותיקים. המסקנה שלו: מועדון בעל מסורת כזו יישאר תמיד, בלי קשר לליגה, אבל כדי לבסס אותו נדרשים דרך, חזון ויציבות.

העירייה של צבי בר

כל זה, לדבריו, חושף במלוא עליבותה את מחלקת הספורט של עיריית רמת גן. נראה שהספורט בעיר פשוט לא מעניין את צבי בר, אחרת קשה להסביר איך כל מתקני הכדורגל בעיר נותרו תקועים בשנות השבעים והשמונים מבחינת תשתיות וקדמה, בזמן שבערים השכנות יש מתקנים מודרניים, מגרשי דשא סינתטי ומחלקות נוער מסודרות שנהנות מתמיכה ומחסות של העירייה.

מוזר עד הזוי, כתב, שהקבוצה העירונית בכדורסל, שרוב התושבים לא מכירים את שמות שחקניה ולא את הליגה שלה, מקבלת תקציב של כמעט מיליון ₪ לעונה, ולמשחקי הבית שלה באולם זיסמן מגיעים 70 אוהדים ובני משפחה. במקביל, הפועל ר"ג בכדורסל, שבראשה שני צעירים עם חזון, מביאה 500 אוהדים פעילים למשחק, ומקבלת שני גרוש של אהדה ואפס תמיכה כספית.

תעודת עניות נוספת למחלקת הספורט ה"עירונית", או ה"אירונית", כהגדרת הכותב: קבוצת הוותיקים של הפועל ר"ג, וכדי להיות הוגן גם זו של הכח ר"ג, נאלצות לארח מחוץ לרמת גן ומפרנסות את חולון ויהוד, שמשכירות להן מגרשים. הסיבה, לדבריו, היא שבעיריית רמת גן עסקו בשנים האחרונות בדיבורים, ואילו בחולון, ביהוד, ביפו, בקרית אונו ובערים נוספות מחלקות הספורט עשו.

כל ניסיון לשחק בעיר, או למצוא מגרש ראוי שיכבד את המשחקים ואת הצופים שירצו לבוא, נתקל בתשובות כמו "אי אפשר", "אין שטחים פנויים", "זה לא בשליטתי" ו"המגרש לא שייך לעירייה", ועוד משפטים שנועדו להתחמק מאחריות ומעשייה.

וזה מקומם, כי ליד אצטדיון ר"ג יש לפחות מגרש אחד שיכול לשמש את מחלקת הנוער ואת הוותיקים של המועדון, שנאלצים לחפש כל שבועיים מגרש פנוי להשכרה בערים השכנות כדי לארח. כך יצא שהדרבי בין קבוצות הוותיקים של הפועל ר"ג והכח, שנקבע לשבוע שאחרי, ייערך בחולון, ולא ברמת גן, שם יכול היה להחזיר לעיר קצת מתרבות הספורט שחסרה בה.

מבחינה מקצועית, הודה הכותב, הקבוצה לא תיפגע, היא כבר התרגלה. אבל הוא ביקש לדמיין כמה מסקרן יכול היה להיות משחק כזה באצטדיון ר"ג, לפני משחק הבוגרים או אחריו: כמה צופים נוספים היו מגיעים, ואיזה מסר תרבותי היה עובר.

מחירים של שוד לאור היום

באותו יום פרסמה מכבי ת"א את מחירי הכרטיסים למשחק של השבת הקרובה מול הפועל ר"ג: 90 ₪ למבוגר, ו-45 לילד, לנער, לחייל ולאישה. מי שאין לו מכר "בפנים" שיסדר לו הזמנה, העריך הכותב, אולי יעדיף לצפות בבית, שכן לדבריו זהו שוד לאור היום, וחוצפה שאין דומה לה של מכבי ת"א ושל ההתאחדות לכדורגל.

במקום למשוך קהל לאצטדיון החדיש ולגבות מחיר אחיד והוגן, מישהו מנסה לעשות קופה על הגב של האוהדים. המכורים, כרגיל, ישלמו, אבל כפי שאמרו לכותב כמה אוהדים באותו יום, רוב הקהל יישאר מול הטלוויזיה. חבל.

ואם יש לר"ג סיכוי כלשהו לצאת מהמשחק בשלום, לדעת הכותב זה לא יבוא ממשחק טקטי מבריק או ממתפרצות קטלניות, אלא משינוי ב"מנטליות האורדונית", זו שבגללה השחקנים מכבדים את היריב יותר מדי ומעדיפים להפסיד, העיקר שהנמר מהצד השני לא יתרגז.

השחקנים ואוהדי הכדורסל עוד באוהל, שעה אחרי הסיום

הכתבה מבוססת על טור שפורסם באתר ב-31 באוקטובר 2012.