הנקודות החמות: היציע בקרית אליעזר, זגורי, ארחיפוב והטוקבקים

הלו, זה לא בלומפילד

את המשחק מול מכבי חיפה באוקטובר 2012 בחר כותב הטור להחמיץ. זו לא הפעם הראשונה שפספס משחק של הפועל ר"ג, אבל הפעם, כך הודה, מסיבה אנוכית לגמרי.

לדבריו, מכבי חיפה היא המועדון הקרוב ביותר לאירופה בכל הנוגע לניהול, וזה ניכר גם ביחס שלה לאוהדי היריבות: מבחינתה הם עודף מיותר ונטל, אלא אם אפשר להרוויח מהם, כלומר אלא אם מדובר באוהדי בית"ר ירושלים. בדיוק כמו באירופה, שם דוחקים את הקהל האורח ליציע אלכסוני ומבודד, כך נוהגת "מכבי חיפה הנאורה" באוהדים שנוסעים אחרי הקבוצה שלהם לכל מקום.

אלא שיש הבדל גדול. באירופה הקרבה לדשא מפצה במידה מסוימת על המיקום הבעייתי (הכותב, מן הסתם, לא ציפה לשבת ביציע המרכזי). בקרית אליעזר, לעומת זאת, היציע האלכסוני מרוחק: לפניו מסלול ריצה, אחריו רצועת דשא, ורק אז המגרש. זה, כלשונו, לא בלומפילד.

את החוויה הזו הוא כבר הכיר מעונת 2009-10, כשכל מה שקרה בחצי השני של המגרש היה עניין לניחוש, ולכן ויתר הפעם. הוא הצדיע לחבריו ליציע שבחרו לנסוע, אבל הציע כיוון אחר: באצטדיונים כאלה, ומול מועדונים שלא נותנים לאוהדים האורחים אפילו כבוד בסיסי, עדיף לחסוך את הכסף (85 ₪ לכרטיס מבוגר באותו משחק) ולצאת יחד למסעדה או לפאב שמקרין את המשחק, במקום להתענות בניחושים או לחכות בבית לעדכונים בסלולרי.

ברוח דומה הציע הכותב להנהלת הפועל ר"ג להחזיר לחיפה באותו מטבע בסיבוב הבא, ולשלוח את אוהדיה לשער 18 באצטדיון רמת גן. התמונה שלהם מול אצטדיון ריק, כתב, תהיה מלבבת ותעורר את ההד הנדרש. באותו משחק, לדבריו, הנהלת מכבי חיפה, "האירופאית והמעונבת", יכלה בקלות לתת לאוהדי ר"ג את יציע 14, שעמד ריק לגמרי, אבל הרבה יותר נוח לתלות את זה ב"הוראות המשטרה" ובשאר תירוצים.

ישראל זגורי והכרטיס האדום

ישראל זגורי היה אחראי לחמישה מששת השערים שכבשה הקבוצה בליגה עד אז. סביר להניח, העריך הכותב, שהמשחק מול מכבי חיפה היה בשבילו יותר ממשחק רגיל: הוא התלהב, התרגש ורצה להוכיח את עצמו. כך, אחרי שאיבד כדור בדריבל מיותר באמצע המגרש, הרים רגל ארוכה ופגע ביריב.

זה קורה, קרה ויקרה גם לשחקנים טובים, גדולים ומנוסים ממנו. לדעת הכותב אין צורך לחרוץ את דינו ("לא אנדלובו", כהגדרתו), אבל צריך להבהיר לו את הטעות בתוך הקבוצה, וזה בדיוק תפקידו של המאמן.

שבוע קודם לכן עוד היה זגורי גיבור הערב, עם שער השוויון מול בית"ר ירושלים. עכשיו כבר הוקצה בגלל ההרחקה והואשם ב"הרס המשחק". הכותב ראה בכך החמרה מיותרת, והעריך שזגורי עוד יחזיר את החוב בשערים או בבישולים.

למה ר"ג הפסידה

הכותב לא הצטרף למתקפה על המאמן, שספג ביקורת על הרכב שכונה פחדני ואף הזוי. לדבריו, תנאי הפתיחה של ר"ג היו קשים מאוד: מכבי חיפה פצועה, על המגרש שלה, לחץ תקשורתי מכל כיוון, ורצון כללי שראובן עטר יצליח על הקווים של הקבוצה שבה גדל, משאלה שגם הכותב שותף לה.

אבל, וזה אבל גדול: להפסיד אפשר, וזה עוד יקרה, רק שאפשר גם להציג משהו אחר, בלי להתקפל שוב מול "קבוצה גדולה", גם כשזו מכבי חיפה.

כך נפתחה עוד עונה, ושוב אותו ניגון. לפי הטור, ה-DNA של המועדון פשוט לא בנוי לניצחונות על קבוצות שנחשבות גדולות ממנו, מסוקרות ממנו, מופיעות בכותרות יותר ממנו ורעבות ממנו. באותו היגיון, צפה הכותב, ר"ג תיאבק כשווה מול מכבי נתניה, תפסיד למכבי ת"א ובבאר שבע, תשאיר נקודות מול הפועל ת"א בבלומפילד ובדרך לאצטדיון טדי, ותשחק אותה "אבו עלי" מול הפועל עכו, רמת השרון, בני סכנין ודומותיהן. וכך, הזהיר, הדרך לתחתית סלולה.

"הכל בראש", נהגו לומר, ולדעת הכותב גם כאן הבעיה מנטלית בלבד. בסגל יש די ותיקים שצברו ניסיון בכדורגל הישראלי ובעולם, והם יכולים להעביר ממנו לחבריהם במשחקים מהסוג הזה.

מול מכבי חיפה היו לר"ג גם דקות טובות, אבל מעטות מדי לעומת הכניעה הגמורה לשחקני היריבה. וחיפה של אותם ימים, לפי הטור, היתה קבוצה בינונית שמלבד החולצה והשם לא הזכירה בכלום את מכבי חיפה המאיימת של שנות התשעים.

ארחיפוב הוא לא "הרוסי"

בכמה טוקבקים נתקל הכותב בכינוי "הרוסי" שהודבק לאנטון ארחיפוב. איך אפשר לצפות שיתייחסו לאוהדים כאל קהל אינטליגנטי, שאל, אם כך מקבלים שחקן חיזוק זר? ואין להיות תמימים: "רוסי" הוא כינוי גנאי, בדיוק כמו "כושי" או "גרוזיני". כשם שאיש לא קורא לזרים האחרים בסגל "הארגנטינאי", "הצרפתי", "הבוסני" או "הסנגלי", אין סיבה לקרוא כך לארחיפוב ולהוסיף לזה עוד ביקורת בנוסח "כבד", "מגושם" ו"וודקה". רק מי שמעניק להם כבוד מינימלי, סיכם, יכול לצפות מהם למקסימום.

הטוקבקים והקללות

מדי שנה צפה מחדש אותה בעיה מוכרת: לאפשר תגובות אנונימיות, או לדרוש רישום מראש ולוודא שמאחורי כל תגובה עומד אדם "אמיתי"? כל עוד הקבוצה מצליחה, אין בעיה. כשהיא נתקעת, הכל עולה על פני השטח.

שבועיים קודם לכן, בשיא המתקפה על איתי ארקין, שהואשם בשני שערים שספגה הקבוצה, הופיעו כמה טוקבקים שבכותרתם נכתב "שוער ^%&%$$" (הכותב נמנע מלחזור על המילה), ובגוף התגובה כמה משפטי ביקורת סבירים. המגיב האלמוני, שתגובותיו נמחקו ושהושעה מכתיבה באתר, טען בתגובה לפוסט הקודם שכתב ביקורת לגיטימית ושלא היה מקום למחוק אותה. "תתבייש", כתב לכותב הטור, "גם אתה מעביר ביקורת על השחקנים", ו"האתר הוא אתר אוהדים ומותר לכל האוהדים להביע בו את דעתם".

הכותב השיב שאין לו על מה להתבייש. להפך: מחיקת תגובה כזו היא כבוד לשאר הקוראים והמגיבים, וכשהוא או כותבים אחרים באתר מבקרים, הביקורת לא כוללת קללות. זכותם של האוהדים לכתוב, ובשביל זה קיימת הבמה. אבל מי שמנצל אותה כדי לגדף "בסגנון אזגי" צריך לדעת שהתגובה שלו תעוף לפח לפי שיקול דעת האתר, או שיאזור אומץ, יחתום בשמו המלא ויתמודד עם התוצאות. באתר, הזכיר הכותב, גם ביקורת חריפה מדי חתומה לפחות בשם המלא של מי שכתב אותה.

ומי שמנסח ביקורת עניינית בגוף התגובה אבל שם קללה בכותרת, ואחר כך טוען שהכל בסדר, מתנהג לדבריו כמו הקוזאק הנגזל. לטוקבקיסט עצמו, שקורא כנראה כל מילה באתר, היה לכותב מסר ישיר: לא ברור אם הוא אוהד או מישהו שמנסה להזיק לקבוצה בכתיבה מתוחכמת כביכול, אבל תגובות כאלה יגיעו ישר למקומן הטבעי, פח הזבל, וייתכן שבעתיד כבר לא יוכל לכתוב באתר בכלל.

הכתבה מבוססת על טור שפורסם באתר ב-9 באוקטובר 2012.