ביוני 2012, עם פתיחת היורו, מצא כותב הטור בטורניר יותר מסקרנות טבעית ומהתמודדות בליגת הניחושים התובענית של האורדונים. לדבריו, זו הזדמנות לחובבי הכדורגל בישראל להביט בענף מהצד, ובעיקר לקנא.
גם באירופה יש התלהמות, חוליגניות וזבל מסביב, אבל משם, לפחות, נראה שהקבוצות והמועדונים עומדים מעל הכול. הרשויות המקומיות מבינות שכדי שהתושבים יהיו מרוצים צריך לספק להם שני צרכי יסוד, לחם ושעשועים, בדיוק כמו ברומא העתיקה.
רק כששני אלה מתקיימים בהרמוניה, אפשר להתפנות לוויכוחים על השקפות ודרכים, על שיטות ועל שטויות. בערים רבות בארץ, טען הכותב, מדלגים ישר לוויכוחים, ולא שמים לב שמה שבאמת מעניין את התושבים נדחק הצידה. הלחם התייקר עם השנים, והשעשועים, הכדורגל למשל, עברו למסך, לרוב בערוצים בתשלום.
רמת גן וגבעתיים נשארו מאחור
אין ענף פופולרי יותר מהכדורגל, לא בעולם, לא בישראל ולא ברמת גן ובגבעתיים. אבל שתי הערים השכנות איבדו בהדרגה את הבכורה לערים סמוכות שתפסו את ההובלה. מה שכן פרח, לפי הטור, הוא העסקונה, תחום שבו, כך נכתב, "אנחנו אלופי העולם".
הרשימה מוכרת: המכתש אבד, אצטדיון ר"ג התיישן, וינטר איננו הבית של הפועל ר"ג, התוכניות להרוס את אצטדיון ר"ג ולבנות אותו מחדש תקועות אי שם, ומגרש השקמה תקוע שנים ארוכות מדי. כל השאר, לדברי הכותב, לא רלוונטי.
לאוהדי הפועל ר"ג נותר רק להביט בקנאה בערים שהחליפו דיסק. הן הקימו אצטדיונים מודרניים, דואגות למגרשי אימון למחלקות הנוער, והן שיובילו את הענף בעשורים הקרובים. פתח תקווה, תל אביב, נתניה, חיפה, אשדוד, ראשל"צ, נס ציונה, סכנין ואפילו עכו הן רשימה חלקית בלבד של הערים שיעמדו בראש המהפכה. חלק מהקבוצות שלהן כבר הגיעו לצמרת, אחרות יגיעו אליה בשנים הבאות, והתושבים שם ייהנו.
אצטדיון המושבה בפתח תקווה. יש במה לקנא
המפתחות בעירייה
כותב הטור תיאר את עצמו צופה באצטדיונים בפולין ובאוקראינה, עובר משם למושבה ולנתניה, ונשאר תקוע מול תמונת ההריסות של המכתש, שלא הוצע במקומו שום מגרש חלופי.
את הטענות שאין שטחים, שאין מקום ושהעיר מלאה, הוא דחה כשטויות ותירוצים: אם רק רוצים ויכולים, גם פיל מסוגל… וכל השאר ידוע. בעידן של פינוי בינוי, לדבריו, הכול אפשרי והכול תלוי ברצון, ואסור שהפועל ר"ג תישאר מחוץ להתחדשות ולשיפוץ הכללי, שנהנים מרוח גבית חיובית מכל מי שקשור לעניין.
ספונסרים ובעלים פוטנציאליים, טען, לא ישקיעו במועדון שחסרים בו תנאי בסיס, כשהמשקיע התורן עסוק כל היום בכיבוי שריפות. איזה משקיע יבוא לרמת גן, למשל, כשברור לו שמחכים לו חיי עבדות: השכרה קבועה של מגרשים למחלקות הנוער, ויכוחים מול ראשי מועדונים אחרים, וקבוצה בוגרת שנודדת ממגרש למגרש? וכמה זמן יחזיק מעמד?
ומכאן המסקנה: המפתחות נמצאים בעירייה, ו"אתם יודעים אצל מי". זמן ההבטחות עבר, ועכשיו צריך מעשים.
הכתבה מבוססת על טור שפורסם באתר ב-8 ביוני 2012.
