כשהשעון התקרב לסיום "משחק המכות" נגד לוד, ביציע כבר הספידו את העונה. לוד ישבה 3 נקודות מעל, איש לא האמין שתמעד בהמשך הדרך, והפועל ר"ג נראתה נידונה לשנה נוספת בליגה הלאומית. אז הגיעה הריצה של שינה, עוז הצטרף אחריו, ובתוך שניות כולם הסתערו על כולם.
בבית הדין הגיע גזר הדין: 7 מורחקים ו-3 נקודות מינוס. זה נראה כמו סוף הדרך, אבל רונן לויטס ראה דווקא אז את הכל בוורוד. חלקי הפאזל התחברו לו, והוא התמלא אופטימיות ואמונה. ההסבר לכך מגיע בפרק האחרון של הסיכום שלו, שמחלק את העונה לארבעה פרקים.
פרק ראשון: הקבוצה שהיתה אמורה לדרוס
המטרה נקבעה בלי שום פתח לפרשנות: עלייה ליגה. אף אחד במועדון לא הסתיר את זה, וכל ההכנות כוונו לשם. הקבוצה העשירה בלאומית נבנתה כדי לעשות סיבוב אחד בליגה ולשוב מיד לליגה הבכירה. זה לא הלך חלק. על הנייר היה לר"ג הסגל החזק בליגה, עם אחד הטובים בליגה בכל עמדה, אולי הטוב ביותר, ספסל עמוק וצוות מקצועי רציני ומנוסה. על הדשא, לעומת זאת, הקבוצה גמגמה.
התוצאות נעו בין תיקו להפסד, עם ניצחון דחוק פה ושם, ותצוגות שלא שכנעו אף אחד. האוהדים הביטו באחוזי ההצלחה הדלים ובקבוצות עם רבע מהתקציב שישבו מעליהם בטבלה, ואז התחיל הלכלוך: מה עם המאמן, למה השחקן ההוא לא עולה, מה ההרכב הזה, מה הזרים האלה עושים פה, ואיך קבוצה עם צ'ק פתוח נראית ככה.
מכאן עלתה הנקודה המנטלית. שחקנים עם כישרון, ניסיון וקבלות לא הצליחו לחבר 3-4 מסירות ברצף, וגם לא לכבוש במחצית הראשונה, עד המחזור ה-12. בדרבי הם הפסידו לקבוצה "של שקל וחצי". לויטס טען כבר אז שהכל בראש, והציע להביא קואצ'ר, תפקיד לגיטימי בקבוצת ספורט: איש מקצוע שמבין בצד המנטלי ויודע לשחרר את המשקולות שנתלו על רגלי השחקנים יחד עם הצהרת העלייה. לדבריו, קבוצה שמצפים ממנה להוביל בכל משחק כבר בדקה ה-15, להגיע להפסקה עם שני שערי יתרון ולסגור כל משחק ב-3-4 שערים הפרש, רק משום שהיא הכי טובה והכי יקרה, סוחבת ציפיות מטורפות, וקשה לעמוד בזה.
השריקות בהפסקה כשהלוח היה מאופס, הקללות בסיום והתגובות באתרים רק העמיסו עוד משקל. לקראת המחזור ה-11 הגיעה ר"ג עם רצף של שתי תבוסות: בבית מול הפועל י-ם, ובחוץ, בתצוגה מזעזעת, מול אחי. חצי מהליגה ישבה מעליה, דיברו על המזל שיש קיזוז, ושום שינוי לא נראה באופק. ואז, כמו רעידת אדמה, מת איגור צ'קאנה.
פרק שני: הלב של קרלוס
הבשורה הגיעה באותו שבוע שבסופו, ביום שישי, היתה ר"ג אמורה לפגוש את בני לוד, שישבה במקום הראשון. הידיעה התפשטה והפכה לרשמית, ובמקום צילומים מהאימון פורסמו צילומים של השחקנים והצוות המקצועי בבית החולים, לצד קרלוס. אף אחד לא חשב על כדורגל. הלב היה אצל קרלוס.
באותם ימים נוצר חיבור, בתוך הסגל ובין השחקנים למאמן. ביום שישי עלתה למגרש קבוצה אחרת, לוחמת ומגובשת. פתאום נלחמו על כל כדור, החלוצים גלשו על הדשא ב-16 של ר"ג, השחקנים הכניסו את הראש לברכיים של היריב ותפסו חולצות בשיניים. הקרבה מלאה.
גם התוצאה הגיעה: 3 שערים, גוש של שחקנים שהתחבק אחרי כל אחד מהם, אדריאן שחשף את החולצה, והרבה דמעות. מאותו ערב יצאה הקבוצה לדרך חדשה ומדהימה, גם מבחינה מקצועית.
הרצף שבא אחר כך נמשך 12 משחקים והניב 10 ניצחונות, תיקו אחד (אצל "משביתי השמחות") והפסד יחיד, להרצליה. הכדורגל לא היה מעולם אחר, אבל היו מוטיבציה גדולה והקרבה, ופה ושם גם הופעות מרשימות: בנס ציונה, מול א.א. פאחם, ובמחצית הראשונה המופלאה מול אשקלון מהצמרת, במשחק מחאת האוהדים. והעיקר, היו תוצאות. הניצחונות הביאו את ר"ג לפסגה, עם 5 נקודות יתרון על השנייה, ופתאום הקיזוז עבד נגדה. אז הגיע המשחק בטדי, שלדעת לויטס היה נקודת המפנה.
פרק שלישי: חגיגה מוקדמת מדי
הפועל י-ם השמיעה באותה תקופה קולות של מי שנאבקת על העלייה, וברור היה שניצחון בטדי יוציא אותה מהמרוץ ויקרב את ר"ג צעד גדול ליעד. גם זה לא היה משחק גדול. היה בו הרבה מזל ("בן עמי מרים לרחבה ו… הכדור בפנים"), מהפך מדהים וניצחון ענק, והחגיגות על הדשא וביציע נראו כמו חגיגות של עלייה ליגה. לפי לויטס, בדיוק אז יצא האוויר מהבלון: כל האחדות והנכונות להקריב שנבנו בחודשים הקודמים.
המשחק הבא, מול אחי, עוד יריבה מהצמרת, כבר שוחק על אדי הדלק. ר"ג שוב פיגרה, שוב הפכה את התוצאה בשער מאוחר מאוד, ושוב דובר על משחק חלש, על מזל ועל כך ש"הבחורים הראו אופי". נגד לוד: הופעה חלשה ותוצאת תיקו. מול הפועל הרצליה נמשך המתח עד הדקה ה-89, עד 1:0 קטן. במשחק בית נוסף, מול נס ציונה מהתחתית, "המזל של האלופים" כבר לא הופיע, והתוצאה היתה 0:0 עלוב. הפער המשיך להצטמצם. שבוע אחר כך, במחזור האחרון, הגיע השפל: מופע אימה בשכונה ו-3 שערים לחובה מול בית"ר ת"א. אחרי הקיזוז נפתח הפלייאוף, והיתרון על לוד נעלם כליל.
אחר כך הגיע משחק בית מול הפועל י-ם, שכבר סיימה את הליגה, והאוהדים ציפו לאחר צהריים קליל. במקום זה נפער בור ענק: הפסד, ולוד ברחה ל-3 נקודות פער.
הייאוש החל להופיע, והסכינים נשלפו. ברשת התמלאו תגובות רעילות ופוסטים שתקפו את המאמן, והיו ויכוחים סביב ציוד העידוד, אם נקנה ואם לא. אבל נותר עוד משחק בית, מול החבר'ה של אבו-סובחי: עם ניצחון הגורל חוזר לידי ר"ג, עם תיקו או הפסד אפשר לקפל את הדגלים. יותר מ-3,000 צופים הגיעו לוינטר למשחק העונה, אבל גם הפעם, כמו בשבועות שקדמו לו, היכולת לא שכנעה. ר"ג ספגה ממצב נייח, השוותה, וזהו. זה היה "משחק המכות", שבסופו נראה היה שהעונה נגמרה.
פרק רביעי: האנדרדוג
המכה הראשונה נחתה כבר באותו ערב, כשניר ארקין הודיע שהוא מסיים את דרכו בקבוצה. בבוקר ערב יום הזיכרון התכנס בית הדין של ההתאחדות, ולויטס קיווה בסתר שהשחקנים יורחקו ושר"ג תקבל עונש כמו שקיבלה מכבי פ"ת, 3 נקודות פחות, כך שתישאר תקווה. וזו היתה ההכרעה: 7 שחקני הפועל ר"ג הורחקו, ובבני לוד הורחקו 5 שחקנים, המאמן ועוזר המאמן. לשתי הקבוצות הופחתו 3 נקודות.
מכה קשה ובור עמוק. הכוכבים בחוץ, הנקודות ירדו, קבוצות נוספות הצטרפו למרוץ, לא היו בעלים ולא נראה עתיד.
ואז הגיעה ההארה. ר"ג הפכה לאנדרדוג המושלם. המעמד של העשירה שמחויבת לעלות נעלם, העלייה נראתה פתאום רחוקה, והציפיות התאדו. לויטס התמלא אופטימיות מטורפת והתחיל לגלגל בראש את התסריט שבסופו משחק עלייה מכריע. מבחינתו, הליגה רק התחילה: ליגה של 4 מחזורים, שר"ג מגיעה אליה חבולה, שבורה ובלי שום ציפיות, וחוזרת ל"אוי ואבוי" בכל פעם שהיריבה עוברת לחצי שלה.
4 ניצחונות, והקבוצה עולה. רק צריך להאמין. הוא העריך אז שאם ר"ג תנצח בהרצליה, המומנטום יתהפך, ושהמשבר יכול להפוך להזדמנות. להיות אנדרדוג, כמו בימים הטובים: כמו בחצי הגמר נגד מכבי ת"א, כמו ערב הגמר נגד ב"ש, וכמו ביום שבו כרך צעיף על הצוואר ביציאה מהעבודה, בדרך למכתש לפגוש את מכבי חיפה, וכל מי שסביבו צחק עליו. לדבריו, אין כיף גדול יותר מלבוא מלמטה.
זה התחיל בהרצליה, בערב של אירועים הזויים. בהרכב הופיעו ברוכיאן (?) וחזום (?), ביציע האורדונים ישבו 6 שחקנים, ובין אוהדי הרצליה ישב אלמוג "השתול". מאמדו כבש צמד (!), אלון ערך את הופעת הבכורה שלו כצ'יפנדייל (אחת מ-4 בלבד בסך הכל), ור"ג ניצחה את הרצליה לראשונה העונה. לאורך הערב עבר הקהל משמחה, כשהגיעה הידיעה על שער של י-ם בשכונה, לאכזבה בגלל קובי חסן.
לוד ניצחה, אף שלויטס דווקא האמין שתאבד נקודות, אבל ר"ג עדיין נשמה, והיה צריך להמשיך להאמין.
המשחק השני: אחי נצרת, בוינטר. היריבה עוד היתה חזק בתמונה, ובבני לוד כבר קיררו שמפניות לקראת המשחק בשכונה מול הרצליה. ואז הגיע משחק גדול: בוקסה מ-25 מטר לחיבורים, מאמדו (שוב), ווובה עם טיל קרקע-רשת. 2 השערים הראשונים שהובקעו מרחוק מאז המשחק מול א.א. פאחם. ברקע הגיעו הבשורות על החמישייה של הרצליה, ופתאום התעוררה השאלה מי נמצא במקום הראשון.
המשחק השלישי, ברעננה, היה חובה. ההיסטוריה נגד ר"ג, אבל השמיים לצידה, וההוכחה הגיעה מהר: בעיטה של בוקסה הופכת למסירה למאמדו, הוא מנסה לבעוט בימין ומפספס, והכדור פוגע ברגל שמאל שלו בלי כוונה ומתגלגל פנימה. שוויון. כשנותרה רבע שעה, אנשים התחילו לעזוב את היציעים. עוד 10 דקות והעונה נגמרת, עוד 5. ואז, מתוך מהומה ברחבה, שוויון! כמה זמן נשאר? התחילה התוספת? כולם עולים קדימה. לויטס רואה את אורן ניסים משחק כבלם ואת קרלוס מתרוצץ בימין. הגבהה של עומר, נגיחה של עומר לאחור, ומשום מקום מגיע הלב והנשמה של הקבוצה. כדור גבוה ש-9 מ-10 שחקנים היו שולחים לשמיים, אבל הדרום-אמריקאי מתרומם לחצי מספרת, והרשת רועדת. אקסטזה.
ביציע איבדו את החושים. אנשים קפצו, רצו מצד לצד ותפסו את הראש בידיים, ולדבריו, גם בזמן הכתיבה עברה בו צמרמורת. רגע היסטורי: יש משחק מכריע.
כמו כל האוהדים, גם לויטס ספר לאחור עד שישי. באותו יום חסר לו אוויר, ולקראת הצהריים הדופק עלה. הוא יצא למגרש כבר ב-14:00, ולא היה לבד. היציעים הציגו מופע של ממש.
דקה 6: בוקסה. בחגיגות השער הוא שוב מסמן בידיים להירגע, כי זה עוד לא נגמר, בדיוק כמו בסיום המשחקים מול אחי ומול רעננה. נסיך של ממש. דקה 75: ללחמו אין למי למסור, אז הוא מכניס בעצמו את השני. נשארות 10 דקות, אחר כך 5, ואז השריקה. הפועל ר"ג בדרך לליגת העל.
איזו עונה: עליות וירידות, טרגדיה, תגרה המונית, מחאת אוהדים ומריבות בין האוהדים, שחקנים שלא ניגשו לקהל, חשיפה תקשורתית, בעלים שעזב, הפחתת נקודות ו-7 מורחקים. ובכל זאת, כמו שאומרים, הכל "מכתוב": מה שצריך לקרות, קורה, בתנאי שמאמינים.
לפי לויטס, דווקא בגלל כל זה הסוף היה מתוק במיוחד. אילו הכל היה הולך לפי התוכנית, העלייה היתה נחגגת אולי במחזור 21 מול נצרת עילית, לעיני 1000 צופים בוינטר. עכשיו תשוו את זה למושבה. הלב, הנשמה ובעיקר האמונה הם שהביאו את העלייה. את דבריו חתם במשפט אחד: "תודה לך הפועל!"
הכתבה מבוססת על טור של רונן לויטס שפורסם באתר ב-24 במאי 2012.
