הניצחון הגדול ביותר של הפועל ר"ג באותה עונה, 2-5 על נס ציונה בדצמבר 2011, הסתיים במאמן זועם. פרדי דוד רתח, צעק, הפך שולחן ומנע מהשחקנים לחגוג. האם זה היה תכנון קר או איבוד שליטה? תרגיל פסיכולוגי מחושב, מהסוג שמאמנים גדולים מפעילים כשהם מזהים חולשה אצל השחקנים ומייצרים אצלם תסכול בכוונה, כשהם מסרבים להעניק להם הכרה? או שמא מדובר בפרפקציוניסט עם פתיל קצר, שכל סטייה מקרית מהתוכנית מוציאה אותו משיווי משקל? הטור ניסה לשחזר מה התחולל בראשו של המאמן מאז המחצית ועד אחרי השריקה.
מחצית אחת, שתי קבוצות
בהפסקה דוד לא הסתפק ביתרון. הוא דרש עוד שני שערים ואותה עוצמה. מחמאה, כך הבין, היתה מורידה את הרגל מהגז מיד, והכרזה על ניצחון סגור עם בקשה לשמור כוח ליום רביעי היתה עלולה להוליד מחצית של אימה, למחוק את ההישג ולמשוך את המשבר הלאה. אז הוא בחר בכיוון הפחות צפוי: לחץ, רדיפה וכיבוש. בדקה 57 זה עבד, כשאדריאן פרננדז כבש את החמישי. אבל מהדקה השבעים התהפכה התמונה. תוך עשרים דקות ספגה ר"ג פעמיים, ונראתה חבולה ואנמית, לא הקבוצה שדוד קיווה להעלות ביום רביעי.
ביתרון של 0:5 אפשר להרשות לעצמך רוטציה: להניח למי ששיחק ולתת דקות למי שחיכה על הספסל. הבעיה היא שמחליפים שנכנסים לתוצאה סגורה נוטים להתאים את עצמם לקצב שמסביבם במקום להעלות אותו. טל מאיר ואביב עזריה, צעירים ורעבים שרצו מאוד לכבוש, החליפו את ליאור אסולין ואת פרננדז, מהטובים של ר"ג באותו ערב, והתנופה נקטעה. הקבוצה הורידה הילוך, איבדה את השליטה בכדור, אולי שמרה על הרגליים, וקיוותה לסגור את השלב האחרון בשקט. אלא שנס ציונה חיפשה שערי כבוד, ומול ר"ג כזו הם היו בהישג יד.
ביציע חגגו. משחק פתוח עם 7 שערים וניצחון בסופו הוא כל מה שאוהד מבקש. למאמן מסוגו של דוד, שמתכנן כל פרט, זה היה חלום בלהות: מחצית שלמה של עבודה נעלמה בכמה דקות, והפחד הישן שלו התממש. הוא רצה שהיריבות יחזרו לפחד מר"ג, וקיבל קבוצה שנסוגה לאחור והרשתה לנס ציונה לכבוש פעמיים בקלות. מבחינתו, זה היה רגע של הכל או כלום. לו היה שותק ומוותר על העקרונות שלו, האחריות לאובדן ההרתעה, ואולי גם לאובדן גביע הטוטו שכולם חיכו לו, היתה נופלת עליו.
בן עמי מוביל אל היציע
ואז, עם השריקה, כשדוד כבר היה מוכן לפעול, תמיר בן עמי התחיל לכנס את השחקנים ולהוביל אותם אל היציע. לא מעט טענות הושמעו נגד שחקנים שנעלמים מיד בסיום. בשבוע שלפני כן קרא להם כותב הטור "צנוניות", בגלל הפרצופים החמוצים וההימנעות מהקהל, והציב מולם את אדריאן פרננדז, שחי כל רגע ומתמסר לאוהדים. ה-2-5 היה בדיוק הרגע לסולחה, להתיישר לפני יום רביעי ולהתחיל מחדש.
דוד לא אהב את זה. היחסים בינו ליציע היו קרירים ממילא, מפגש בין קהל ציני למאמן שמתכנן הכל מראש. הוא עוד רתח על המחצית השנייה, ורצה לגרור את השחקנים ישר למלתחה ולנזוף בהם. שחקנים שמגיעים לשם אחרי חיבוק מהאוהדים, מרחפים מאושר, קשה הרבה יותר להנחית. בן עמי בכל זאת עמד על שלו, ולפי כותב הטור, בצדק ובתבונה. הוא עשה בדיוק את מה שנדרש ממנו, והקבוצה הגיעה אל האוהדים.
המאמן פנה לכיוון המלתחות, כדי לחסוך מעצמו את המראה, ואז חסם אותו פרננדז. החלוץ, דרום אמריקאי בכל רמ"ח איבריו, דרש תשובות מיד, והעימות המילולי ביניהם על הדשא היה מחזה מרתק. פרננדז התנהג כמו ילד שלא מוכן לחכות להסבר, ודוד, בדרך לעמדת הראיונות, היה קצר רוח, עם מחשבה אחת בראש: לתת בראש. הוא ניסה לחמוק, זז שמאלה ופנה ימינה, אבל פרננדז נצמד, אחז בזרועו והמשיך לדבר ממרחק אפס. היה ברור כמה זה חשוב לו. דוד ביקש לדחות את הבירור, אלא שהפעם נתקל בעקשן גדול ממנו ונשבר. זה שבזווית העין הבחין שרפי כהן, מאמן נס ציונה, עוד עומד מול המצלמה, קנה לו את הזמן להסביר לחלוץ, בנחת, מה בדיוק לא מצא חן בעיניו.
הצופים בבית קיבלו רגע של טלוויזיה טובה. לשניות ספורות נראה דוד כמו אב: נינוח וחם, כזה שהאוהדים היו שמחים לראות יותר. יד קלה על הכתף, ותחושה שהוא קולט מה עובר על החלוץ. המחלוקת נסגרה.
מעמדת הראיונות לחדר ההלבשה
בעמדת הראיונות חזר המאמן לרתוח, כהכנה למה שיבוא אחר כך. לדבריו, הוא הרגיש כאילו ר"ג היא שספגה חמישה. תמונות מהמחצית השנייה רצו לו בראש, והאשם התורן נמצא מהר: טל מאיר, שנשלח לייצב את מרכז השדה ולא עמד במשימה, מה ששיגע את דוד.
המראיין של ערוץ הספורט נותר פעור פה, וכך גם השדרנים אלון מזרחי ויונתן כהן. יונתן, הרומנטיקן שבצמד, התקשה להבין איך מאמן מתפרץ ככה אחרי ניצחון חד כל כך. מזרחי, שמכיר את הכדורגל מבפנים, קיבל את זה בשוויון נפש: אחרי שלמה שרף, מעט דברים עוד מפתיעים.
המופע הגיע לשיאו במלתחה. מי שחשב, אחרי ההפסד בדרבי שבו דוד לא פנה לשחקנים כלל, שהמאמן לא יודע להרים את הקול, גילה את ההפך. הוא התפרץ, השתולל והבהיר לכולם עד כמה הוא לא מרוצה, כיוון לשחקנים מסוימים ו"שתל" כמה מהם ברצפה. אף ניסיון הרגעה לא עבד, והנוכחים היו בהלם. השולחן הקרוב ספג את המכה.
המילים עצמן הגיעו לאוזני השחקנים, אבל לפי הטור, מה שנאמר בלי מילים היה חזק יותר. בפרשנות הטור, דוד שידר להם שלא כדאי להתעסק איתו, שהוא לא חבר שלהם, שיש לו צד קשה יותר ממה שהכירו ושהוא מסוגל להשתגע ולשלוח הביתה חצי סגל כבר בינואר אם היעדים לא יושגו. רק מי שילך בדרך שהתווה יגיע איתו ליעד, ומי שיסטה ממנה יסיים כמו השולחן שהפך.
המחלה ששמה שאננות
הרקע, לפי הטור, הוא אחת המחלות הכרוניות של הכדורגל המקומי: שחקנים שמשוכנעים שכבר הגיעו. הם לא רואים לאן עוד אפשר להתקדם, מרגישים שהמטרה הושגה (ובר"ג, עוד לפני שהעונה באמת יצאה לדרך), מאבדים את הרעב ונכנסים לשאננות, נשענים על הקבוצה ומנסים להפעיל את המאמץ רק לרגע קצר, ואז מגלים שהחשמל כבר נגמר.
לשיטה של דוד יש שם: אי שפיות זמנית. הוא לא המציא אותה, והיא מוכרת במגרשים בארץ ובעולם. המנהיג מאבד את עשתונותיו לכמה רגעים, מתפרק על שחקנים ועל כל חפץ שבדרכו, ויוצא, כשמאחוריו נשאר חדר המום ושקט. לפעמים זו בדיוק ההזדמנות של השחקנים לשבת ולדבר בינם לבין עצמם.
השם הבולט ברשימה הוא אלכס פרגוסון הגדול, שמזגו הסוער והשיטות שפיתח לשמירה על משמעת הפכו לאגדה. התקרית הידועה ביותר היא מ-2003: נעל שהשליך לעבר דייויד בקאהם, הכוכב הגדול של הקבוצה, פצעה אותו, והפלסטר על מצחו של הקשר הוא שהוציא את הסיפור מחדר ההלבשה.
אחר כך התחילו שחקני עבר של מנצ'סטר לספר שזה לא היה אירוע חריג. לדבריהם, המנג'ר השליך בעבר בקבוקים וכוסות תה בהתקפי זעם, ופיתח את שיטת "המאוורר": פנים מול פנים, בצעקות, עד שהשיער של השחקן זז. מי שמכיר רק את פרגוסון המנומס והרהוט מול המיקרופון מופתע, אבל מי שמבין איך מאמנים משיבים לעצמם שליטה אחרי תבוסה משפילה או ניצחון שאנן, לא מתרגש. או, כלשונה של הבובה של אוחנה ב"בובה של לילה": "לא צריך להתרגש. לא מזה ולא מזה ובטח ובטח לא מזה".
גם לכדורגל הישראלי יש מקרים משלו. לחמן בעט בסלי כביסה וטלטל שחקנים, אלי גוטמן ידוע בהתפרצויות, קשטן העניש בשתיקות רועמות ובשליחה ליציע, ויובל נעים פוצץ אימון או שלח שחקן למקלחת לפני הזמן דווקא ברגעים שקטים, ערב משחק חשוב. ושרון אביטן, שחקן ר"ג, סיפר שסיכם מראש עם אלי כהן שהמאמן יסלק אותו מאימון לפני חצי גמר הגביע, כדי לזעזע את הקבוצה.
לפי הטור, דוד מבין היטב מה עשה. אם בימים הבאים ישכיל לאזן עם יחס חם ומתחשב, הקבוצה תתלכד סביבו ותחזור למחויבות ולנחישות שהוא מבקש. אבל עליו לזכור שייתכן שחלק מהשחקנים נפגעו נפשית, והוא יצטרך לזהות מי ולטפל בזה.
והיתה בטור גם שאלה פתוחה: אילו אחד המאמנים של ר"ג בעונה הקודמת, העגומה בתולדות המועדון, היה מרשה לעצמו "מעשה פרדי" בזמן שעוד אפשר היה לתקן, האם הקבוצה היתה שורדת?
התשובה אם זה עבד תגיע ביום רביעי שאחרי המשחק, בגמר גביע הטוטו. עד אז, לפי הטור, כדאי לאוהדים לזכור שמה שמגיע החוצה לא תמיד מספר את כל הסיפור.
הכתבה מבוססת על טור שפורסם באתר ב-10 בדצמבר 2011.
