בין 1970 ל-1977 חזרה בהפועל רמת גן אותה עלילה כמעט בכל עונה. המועדון החתים שחקנים מליגת העל, הציב את העלייה ללאומית כיעד מוצהר, פתח את העונה בסערה, ואז התפרק מול יריבות כמו הפועל נתניה, הפועל הרצליה, הפועל חדרה והפועל קרית שמונה, שבאותם ימים עוד היתה קבוצה שולית.
ובכל זאת, מאחורי הכישלונות עמדה מסורת. מחלקת הנוער סיפקה מדי שנה שחקנים לקבוצה הבוגרת, ולמועדון היתה דרך ברורה.
סגל של כוכבים, מכתש מלא
באותן שנים שיחקה הפועל ר"ג בליגה א' צפון, שב-1976 הפכה לליגה הארצית, ושלטה בה. אלפי צופים מילאו את המכתש, ומדי קיץ הגיע שחקן בכיר מליגת העל או מהלאומית, בדרך כלל עם עבר בנבחרת. בין השמות: ג'ורג' בורבה, שאול חייק, יוז'י סורינוב, רוני לוריא, רוני קלדרון, דוד פרימו ואבי בנימין.
לצידם עמד שלד של שחקני בית שליווה את הקבוצה לאורך העשור: דני קאופמן, שוקי דנישבסקי, אבי בוקסנבוים, רוני יעקובסון ושמעון שוחט. מאחוריהם חיכו בוגרי הנוער, שלמדו להעריך כל דקה על הדשא.
השילוב הזה הרים את הציפיות לגבהים שקשה לדמיין היום. העלייה ללאומית הפכה מיעד למובן מאליו, עד שבכל פעם מחדש לא קרתה.
מה השתבש כל חורף מחדש
התבנית היתה עקבית. עד ינואר הקבוצה ניצחה, סיימה את הסיבוב כאלופת החורף ונראתה בדרך למעלה. אחר כך הגיע המשבר העונתי. הלחץ על השחקנים היה עצום, ובתרבות הכדורגל של שנות השבעים איש לא חשב לטפל בו. ברגע שהניצחונות נעצרו, עלו לפני השטח שמועות על מכירות, שחקנים שהגיעו בעיקר כדי להרוויח ומאבקי אגו בחדר ההלבשה.
גם הכסף היה מקור למתח. הכוכבים קיבלו את שכרם בזמן (ויש שיאמרו, במזומן), ושחקני הבית נשארו מאחור. המקרה המפורסם ביותר: שוקי דנישבסקי, מהבולטים בקבוצה, סירב להגיע למשחק מכריע אחרי שהובטחה לו דירה בעיר, והדירה לא הגיעה.
מאותה תקופה נשאר גם הביטוי "צ'קים יפניים", כינוי לצ'קים שקיבלו עובדי הקבוצה ושאפשר היה לפדות, כך סיפרו, רק ביפן. הפארטיות והאורדון היו חלק מהאווירה סביב הקבוצה, סדרני מנו אדיב ("האיום") שלטו בשערים, וגם ההנהלה לא היתה נקייה מטעויות.
עדות מבפנים נתן יוז'י סורינוב, בראיון לשלמה מן ב-2008. סורינוב, ששיחק בקבוצה ב-1975/6, הודה שהרוויח ממנה לא רע, והטיל את האחריות לקריסה של אותה עונה על ההנהלה. לדבריו, אלי אפרתי הבטיח לשחקנים לפני משחקים שהכל "מסודר", גם כשלא היה. "כל הסידורים האלה רק סיבך אותנו," אמר, "אם לא זה, היינו עולים מזמן ועד היום היתה שם אימפריה בר"ג. כי היה כסף והיו אנשים שרוצים לתמוך".
אותן טעויות, עשור אחרי עשור
הדפוס לא נעצר בשנות השבעים. ב-1982/3 ניסה המועדון להישאר בלאומית בעזרת גל של שחקני רכש מרחבי הארץ, חלקם שחקני ליגה שנייה בלבד. אותו מהלך חזר בין 1988 ל-1991, ושוב ב-2003/4, עונת הירידה שאחרי הזכייה בגביע. בכל אחד מהמקרים, הניסיון לעלות או לשרוד בעזרת לגיון זרים הוביל לתוצאה ההפוכה.
בעשור שקדם ל-2011 הצטרפה בעיה חמורה יותר: מחלקת הנוער הוזנחה, לא הוציאה אף שחקן שנחשב "הדבר הבא", והקבוצה הבוגרת עברה להישען כמעט רק על רכש.
בדצמבר 2011 נראה שהסיפור חוזר: שוב רכש, שוב ותיקים, כמה שמות גדולים וכמה אלמונים. להגנת ההנהלה, מחזור הנוער של אותה שנה לא כלל מספיק שחקנים שיכלו לתפוס מקום בקבוצה, כמו שקרה בשנות השבעים, השמונים והתשעים. בליגה חלשה במיוחד, העלייה לליגת העל נראתה אז כמעט מחויבת. השאלה הגדולה נשארה פתוחה: מה יקרה בעונות שאחריה?
הפתרון שהוצע: נוער ומתקנים
הטור הצביע על שני כיוונים. הראשון, השקעה בנוער ובמתקנים. בתחום הזה רמת גן פיגרה שנים אחרי ערים כמו ראשון לציון, אשדוד, שוהם, יהוד ונס ציונה, שבהן כבר עמדו מגרשים עם דשא סינתטי ותאורה של ממש. מגרשי העיר, בעמידר, בשקמה ובפארק, יכלו להפוך לנכס ולמשוך מאות ילדים שעזבו לחודורוב ולקרית שלום, בתנאי שהעירייה תרצה בכך.
בגבעתיים המצב לא היה טוב יותר. המגרש בבית שרת חיכה לדשא סינתטי ולתאורה, והמאבקים הפנימיים בעירייה עיכבו את שניהם.
ברמת גן החלו באותה תקופה מגעים להעביר את ניהול מתקני הספורט לעירייה, דרך עמותת הספורט העירונית. עד אז טענה העירייה שאין טעם לממן מתקנים שבידי הקבוצות, כי הכסף יזלוג לקבוצות הבוגרים. הטענה לא היתה מופרכת, אבל המגמה השתנתה: המגרשים היו אמורים לעבור שיפוץ יסודי ולעבור לידי העירייה.
איש מקצוע מהבית
הכיוון השני: למנות לתפקיד מקצועי מישהו שגדל בהפועל ר"ג. בעבר היה ברור שאיש רמת עמידר לא יעבוד בהפועל, ושאנשי מכבי והפועל לא עוברים צד. עם השנים הגבולות היטשטשו. שחקנים נדדו בין הכח, הפועל ועמידר, יריבויות ישנות הפכו לשיתופי פעולה, והזהות המועדונית נחלשה.
הסימנים הקטנים הטרידו את האוהדים. שחקנים עלו לשחק בנעליים צהובות (קסאני, ובעונה שלפניו שלומי אדרי), היציע רתח, ובמערכת איש לא הגיב.
לפי הטור, איש מקצוע שצמח במועדון לא יוותר על הערכים שעליהם גדל, ויעביר אותם לדור הבא. באותה תקופה היו לא מעט שחקני עבר שהיו שמחים לחזור הביתה ולהמשיך את הדרך של ברוך שמואל, מי שנחשב בזמנו לקוסם של המועדון ולאיש החשוב ביותר בו.
למטה: כתבה מ-1978, מהתקופה שבה הפועל ר"ג ויתרה על לגיונות הזרים והחליטה לחפש את הפתרון בתוך הבית.
הכתבה מבוססת על טור שפורסם באתר ב-5 בדצמבר 2011.
