הניצחון על הפועל פ"ת, בזכות שערו של דייגו סליס בדקה ה-84, שלח את הפועל ר"ג למקום השני, רגע לפני המפגש עם הפועל עכו בשבוע שאחרי. אבל בפברואר 2017 עמד במרכז סיפור אחר: המהירות שבה התאוששה הקבוצה מאובדן צמד הכובשים שלה, מוטי ברשצקי ומייקל סיטון. המחליפים שנמצאו להם גרמו לשכוח את הזעזוע, ואת הצל שליווה את הפרידה כבר מתחילת העונה.
ר"ג עברה יותר תהפוכות מכל יריבה אחרת. היא איבדה את המכתש, החליפה הנהלות ומאמנים, נפרדה משחקנים וצירפה חדשים. ועדיין, היא החזיקה בשלב הזה במקום השני בלאומית, עמדה משחק אחד מחצי גמר גביע המדינה, ועוד לא אמרה את דברה האחרון.
הכל מתחיל בהנהלה יציבה, שבנתה מהמועדון חממה לצעירים: מקום להתפתח בו בשקט, ולעזוב רק כשהשחקן בשל לצעד הבא. והראיה: שמונה שחקנים, לא פחות, שלבשו את המדים האדומים במהלך חמש השנים שקדמו לכך, שיחקו אז בקבוצות מליגת העל. קבוצות נוספות כבר עוקבות אחרי הדור הבא במועדון, והרשימה צפויה להתארך.
יש בזה גם צער, כשהשחקנים הטובים הולכים, אבל איש לא יכול להשאיר שחקן בכוח או לעצור את ההתקדמות שלו. כך נראה הכדורגל בתקופה הזו, והמענה הוא ייצור מתמיד של כישרונות חדשים שימלאו את החסר, יחד עם שאיפה קבועה למצוינות.
הרגע הקשה ביותר, זה שבו נדמה היה שר"ג צוללת לתחתית, הגיע באמצע העונה, כשברשצקי וסיטון, שהבקיעו ביחד 12 שערי ליגה, עזבו. מכה כזו היתה מפילה את רוב הקבוצות. בר"ג לא נתנו לאבל להימשך, והכניסו לתמונה את ניראל מחפוד ואת עוז פרץ, שכבר החזירו את ההשקעה בשערים ובבישולים, ואת אמיר חלאיילה, מי שנחשב לכישרון הגדול הבא של הכדורגל הישראלי, שהפועל ב"ש רכשה מסכנין.
גם ליאור זדה לא ויתר. במועדון אחר, בנסיבות דומות, הוא היה מרים ידיים ועוזב. כאן הוא נשאר בתפקיד ולקח על עצמו את המשימה הלא פשוטה. והתוצאות הגיעו: רבע גמר גביע המדינה, שלושה ניצחונות ברצף במאזן שערים של 1-6, וחזרה למקום השני, המקום הטבעי של הקבוצה. משם היא נוסעת בשבוע שאחרי לעכו, למשחק עונה מול השלישית, עם ראש מורם ותנופה אדירה.
הכתבה מבוססת על כתבה שפורסמה באתר ב-13 בפברואר 2017.
