זוכרים את דני זילבר: משחק לזכר קפטן הנוער שנפל בלבנון

ראשון מימין: דני זילבר ז"ל

המגרש הסינתטי בבית שרת בגבעתיים יארח ביום חמישי, בתחילת אוגוסט 2016, משחק מיוחד שיוקדש לזכר סרן דני זילבר ז"ל, שחקן הפועל ר"ג לשעבר וחלל צה"ל.

זילבר עשה את צעדיו הראשונים בכדורגל בהפועל ר"ג ושימש קפטן קבוצת הנוער. כשעמד בפני הבחירה בין הכדורגל לצבא, העדיף את הצבא והתגייס לגולני. הוא נפל בלבנון ב-12/08/1982, במהלך מילוי תפקידו.

בצד אחד ישחקו חבריו לנוער של אז, ביניהם רביב ספיר, אריק רוטמן, אבי ברשצקי, עומר אוסובסקי, ישראל אולחה, מנשה זבידה, טופל'ה בייטנר ואחרים. מולם תשחק קבוצה של חברי אחיו, נפתלי, ממשרד הביטחון, ששמעו ממנו את סיפורו של דני והחליטו לארגן את האירוע. בתום המשחק ייכנסו לדשא הסינתטי שתי קבוצות נוספות, הוותיקים של הפועל ר"ג וקבוצת משרד הביטחון, לעוד מפגש ביניהן.

את דברי הסיום יישא ראש עיריית גבעתיים, רני קוניק, שהעמיד את המגרש בבית שרת לרשות האירוע.

לוח הזמנים

• 18:30: משחק ראשון, שתי מחציות של 15 דקות
• 19:00: משחק שני, שתי מחציות של 20 דקות
• 19:45 עד 20:00: נאומים וחלוקת גביעים

הסיפור של דני

כמה שנים לפני המשחק פרסם אתר one כתבה על דני זילבר, ועיקריה מובאים כאן.

הסיפור של דני זילבר, חייו ומותו הטראגי, מעלה מיד בזיכרון את שירו של נתן יונתן על האיש ההוא, שכמותו כבר אין. משפחת זילבר חזרה לישראל ב-1971, אחרי 4 שנים בצרפת, ודני היה אז בן 10.

הוא למד בגבעתיים, בתיכון "קלעי", במרחק קצר מהמכתש, ביתה המיתולוגי של הקבוצה. הנער המחונן, עם תלתלים ועיניים צוחקות, כבש את לב הבנות בבית הספר.

הוא התחיל להתאמן בהפועל רמת גן בגיל 11. רביב ספיר, שהיה אז שחקן בנוער של הקבוצה וחברו הקרוב ביותר, ובזמן הראיון חבר הנהלה בהפועל ראשון לציון, תיאר נער אהוד, שקט וצנוע, יפה תואר עם עיניים ירוקות, שלמרות כל זה לא נסחף להוללות. "הוא היה מסור לקבוצה ולאידיאולוגיה שלו", אמר.

המאמנים שליוו אותו מילדות ראו את הכישרון מתפתח, ובנערים ובנוער הוא נשא את סרט הקפטן לאורך כל הדרך. "זה הבן אדם הכי גדול שאני הכרתי בחיים שלי", אמר ספיר בגאווה, והדגיש שזה בלי קשר למותו הטראגי. לדבריו, במשך כחמש השנים שהכיר אותו, כל מה שדני עשה נראה קל, והוא עשה זאת טוב מכולם. מלבד היותו שחקן מצוין וקפטן, היה פעיל בתנועת הנוער, קיבל ציונים של 100 במגמה הריאלית ושלט בשפות בתקופה שבה מעטים בארץ ידעו.

הבחירה בגולני

בגיל 18, כמו רוב חבריו, עמד דני בפני הכרעה: להמשיך בכדורגל, ולשרת קרוב לבית, או ללכת לחיל הרגלים. לדברי ספיר, האידיאלים גברו אצלו על הכדורגל, אף שהיה מועמד ודאי לעלות לבוגרים, והוא ביקש להתגייס לגולני.

ספיר התעקש להבהיר ש"גולני של שנות ה-70 זה לא גולני של היום": באותם ימים אוישה החטיבה בדרך כלל באנשים קשים. כשהחברים שאלו את דני למה בחר דווקא בה, הוא הסביר שהוא רוצה לא רק לשרת, אלא גם לתרום לאוכלוסיות מתקשות, כחלק מהאידיאל שלו. הוא הצטיין בטירונות ובקורס המפקדים, יצא למסלול הקצונה בהזדמנות הראשונה, והצטיין גם שם.

אוגוסט 1982

דני שב להדריך בבית הספר למ"כים כקצין מבצעים גדודי, ובאוגוסט 1982 היה אמור להתחיל קורס מ"פ. מלחמת שלום הגליל שינתה את התוכנית. ב-12 באוגוסט 1982, בזמן הלחימה, יצא דני עם צוותו לסיור מפקדים בביירות. באחד המחסומים פגע בו פגז מרגמה פגיעה ישירה. דני נהרג במקום, ומי שהיה איתו בג'יפ נפצע.

ספיר, שדמעות חנקו את גרונו, סיפר על הפגישה האחרונה. כשבועיים לפני שנפל, כשהמלחמה כבר נמשכה, יצא דני לחופשה והגיע ביום שישי למשחק הכדורגל השבועי במגרש של בית הספר קלעי. החברים היו רגע לפני פתיחת האימונים לעונה החדשה, וספיר כבר שיחק בבוגרים. הם שאלו את דני אם לא יחזור להתאמן ולשחק איתם, והוא השיב ש"יש דברים כרגע יותר חשובים".

שבועיים אחר כך, באחד האימונים, הגיעה השמועה שאחד מאנשי המועדון, בשם דני, נהרג. החברים הקרובים הבינו מיד במי מדובר. החברים עזבו את האימון ורצו לבית הוריו, שגרו אז ברחוב סמוך, ומתחת לבית ראו את מודעות האבל. לדבריו, זה היה הלם לכולם, לקח להם זמן רב לעכל את מה שקרה, והוא עצמו עדיין מצטמרר כשהוא נזכר. רבים מהחברים לא הגיעו להלוויה, כי היו בצבא. גם הנסיבות של מותו, כך סיפר, היו מצמררות. "ידענו שלא יהיו עוד אנשים כמו דני".

רק ימים ספורים לפני מותו התחיל דני בשירות קבע, בדרגת סגן. מפקדיו תיארו אותו כ"שקט, חרוץ ואחראי בצורה בלתי רגילה". לפי הערכתם, הוא ביצע את תפקידו היטב, הפגין יוזמה ופתיחות, ובכל פעולותיו בגדוד ניכרו אהבתו לצה"ל ואמונתו בדרכו. "הוא הצליח לחנך את חבריו הלוחמים במילים ובמעשים", כתבו.

הכתבה מבוססת על כתבה שפורסמה באתר ב-2 באוגוסט 2016.