במאי 2016 סיימה הפועל ר"ג את העונה במקום השלישי, מיקום מכובד, אחרי 1-4 על הפועל פ"ת. הכובשים: טוקורה, ברקוביץ, ברשצקי ורול. לעומת העונה הקודמת טיפסה הקבוצה שלושה מקומות, הרבתה להבקיע (ממוצע של 1.5 שערים למשחק), נתנה מקום בהרכב לשחקני בית והניחה יסודות לעתיד. גם המעבר לאצטדיון ר"ג התברר כמהלך חיובי, ויש עוד לא מעט סיבות להתחבר לקבוצה שמבססת את מעמדה כקבוצה הבכירה ברמת גן.
היעד לשנה הבאה, לפי הטור: להחזיק את שחקני הבית ואת השלד, ולהביא חיזוק במקום העוזבים.
צעד אחורה מהסיקור
לצד סיכום העונה הודיע כותב הטור על צעד אישי. שני דברים הרחיקו אותו מעובי הקורה בשנתיים שקדמו לכך: העבר שלו בהנהלה בראשות יהודה דולינר ב-2013-14, שממנה כבר לא היה חלק, והחברות שלו עם עינב ואבישי. בגלל אלה הפסיק לסקר את הקבוצה כמו פעם.
לדבריו, השנים לימדו אותו שהפועל ר"ג חיה בסביבה קשה, לפעמים עוינת, ועל הקצה, וכל הנהלה פוגשת את אותם קשיים. התשובה, כך כתב, היא אוליגרך, כמו שהיה למועדון בדמות משפחת ארקין. בלי מודל כזה הקבוצה תיתקע במקומה, ואולי אף תרד נמוך יותר.
הוא הודה שאין בו עוד התשוקה והמחויבות לעדכון שוטף של האתר. לכן העדיף להיות כן עם עצמו ועם הגולשים, ולחזור להיות אוהד מן השורה, בלי מעורבות עמוקה שגררה אותו לא פעם לעימותים שלא התאימו לו.
ההחלטה שקיבל: אתר המכתש יהפוך למוזיאון של תולדות הפועל ר"ג, חלק מתרבות הספורט שהוא מאמין בה. את מרצו בכדורגל יפנה לקבוצת הוותיקים של המועדון, שממנה הוא רווה נחת ושבה, כדבריו, נמצא היום האושר הגדול שלו בספורט.
16 שנים של עשייה
אחרי 16 שנות פעילות, רשימת התודות ארוכה. הוא הבהיר שאינו מרגיש שהוא מסכם או נפרד, והביא את הפסוק "מכל מלמדיי השכלתי". בדרך הכיר אנשים ישרים ואמיתיים, שחלקם הפכו לחברי נפש, צבר חוויות, פתח דרך לאחרים ומילא שורה של תפקידים במועדון שהוא אוהב.
היו גם מחירים: חברים שאבדו, אויבים שנוצרו ומעורבות ב"מלחמות יהודים מכוערות". למרות זאת, כתב, הוא שלם עם הדרך ונאמן ליושרו, וטובת הפועל ר"ג תמיד קדמה אצלו לכל אינטרס אישי. מי שנפגע ממנו באחת הכתבות ולא שמע ממנו התנצלות, קיבל אותה במאי 2016. דבר מזה לא נבע מעניין אישי, הדגיש, רק מטובת הקבוצה ומהאמת. כשנמנעה ממנו האפשרות לכתוב את האמת, העשייה דעכה, התשוקה נעלמה והמחויבות נדדה הלאה. גם אם טעה לפעמים, סיכם, עשה כמיטב יכולתו.
האנשים שליוו את הדרך
את התודות הפנה לכמה אנשים שהיו איתו כמעט מההתחלה. לאבי ריימונד, שהמצלמה שלו תיעדה מאות משחקים והפכה את האתר למקור המידע המרכזי על הקבוצה, עוד לפני היוטיוב והפייסבוק. לאלון גרנק, שותף מלא לאורך שנים, ברגעים הטובים ובפחות טובים, שראה איתו את הדברים עין בעין.
הוא הצטער שאינו יכול להודות לאלישע שוחט ז"ל, שנפטר בטרם עת ובאמצע העשייה, ושבזכותו האתר מחזיק מידע יקר ערך, שיישאר גם בהמשך. תודה נוספת הלכה לשלמה מן, שבעיניו היה מורה של ממש ליושר ולאתיקה, וגם לו "נגמר" מהעסק שלוש שנים קודם לכן.
התודה האחרונה הופנתה לגולשים, שלדבריו הפכו את האתר ל"אתר אינטרנט שיש לו קבוצה". המשפט שחתם את הדברים: "זו לא פרידה זו התחלה והמשך של משהו אחר".
הכתבה מבוססת על טור שפורסם באתר ב-22 במאי 2016.
