מכרים הזהירו את שמעון זר אביב לא לצפות לשום דבר מיוחד, כי מה שיראה יאכזב אותו. את האזהרה שמע רגע לפני שיצא ממלון 'כפר המכביה', שבו התארח, בדרך הקצרה אל מגרש וינטר. כדי להתחלק באכזבה הצפויה, צירף אליו את חבר הילדות והשכן צביקה אבנון, שבאותה תקופה גר במודיעין. אבנון לא שכח דבר: מעיל כבד, צעיף, כובע גרב, וכמובן גם מטריה.
הליכה לאורך הזיכרון
בדרך רגלית דרומה, במורד רחוב פרץ ברנשטיין, התגלה אבנון כבעל זיכרון מדהים. הוא שלף מההיסטוריה פרטים בני עשרות שנים, כאלה שזר אביב כבר שכח מזמן.
אבנון סיפר שאביו רצה להרחיק אותו מהכדורגל, "משחק ל'פושטקים'" לדבריו, ובמקום זה הכריח אותו ללמוד חליל. זר אביב עוד צחק, ואבנון כבר המשיך: דווקא חברו הוא שגרר אותו למשחקי הפועל ר"ג, ובלי כוח השכנוע הזה, "מי יודע אולי הייתי מחלל באחת התזמורות". בדיעבד, כושר השכנוע של ימי הילדות עשה עבודה טובה: אבנון עשה שירות קבע בחיל האוויר, השתחרר כסא"ל, ובמרץ 2014 עסק בעריכת דין. 'פושטק', בכל מקרה, הוא לא.
הצעידה באחר הצהריים של יום שישי הפכה למסע נוסטלגי אל שנות ה-60-70: המכתש הגועש, אליפות המדינה, התגרות ביציעים ומעבר לחומה, והצעדות של שבת, ממרכז גבעתיים אל המגרשים ברמת עמידר ובגלי גיל (שבמקומו קם מאז מתחם הבורסה), ואפילו עד מגרש המכביה בנמל ת"א.
עד שריקת הפתיחה של הדרבי נותרו כמעט שעתיים. זר אביב הציע לשבת עם משקה קר בבית קפה בפתח הפארק הלאומי. "חם לי", אמר לחברו, שהיה עטוף בשכבות של בגדי חורף, והסביר שיום קודם לכן יצא מטורונטו המושלגת, שם מד החום הראה 17 מעלות מתחת לאפס.
הפרלמנט של בית הקפה
העצירה בבית הקפה התבררה כהימור מוצלח. אוהדים אדומים הזמינו את השניים לשולחן שלהם והכניסו אותם מיד לאווירה ביתית. כמה מהם אף זיהו את זר אביב: הכתב של 'חדשות הספורט', ובנו של הקצין שפיקד על השוטרים במכתש. מתברר, כך ציין בחיוך, שהשנים לא שינו את תווי פניו.
מעל כוסות קפה, בירות ושתייה קלה התגלגלו סיפורים שרק אורדונים אמיתיים יודעים לספר, להקשיב להם ולהגיב עליהם בדרך האורדונית המקורית. כבר שם, כמה מאות מטרים מוינטר, הבין זר אביב שהאכזבה שהובטחה לו נשארה אזהרה בלבד.
הנושאים לא נגמרו. זר אביב מצא את עצמו נסחף בזרם של פרלמנט סוער, בכל הגילים והגוונים: דור ראשון, שני ואפילו שלישי של היסטוריונים של הפועל ר"ג והמכתש, שמכירים כל פרט כאילו גדלו לצד השחקנים והעסקנים של הקבוצה עוד בשנות ה-50.
שמעון והפרלמנט
בוינטר: פנים מוכרות
בוינטר עצמו, עשרים דקות לפני שריקת הפתיחה, שלטה המקהלה האדומה והצבעונית ללא עוררין. אבל היציעים הצבועים בסגול כאילו בלעו את שירי העידוד, שבמכתש, כך נזכר, המשיכו להדהד גם אחרי שנגמרו הדרבים הסוערים.
בחימום על הדשא זיהה זר אביב כמה חוטים שמחברים לעבר. בצד האדום: הקפטן בוקסה ג'וניור, שאת אביו, אבי, פגש ביציע; המאמן בן עמי, שאביו מומו, אוהד שרוף שנים רבות, נראה ביציע; והשוער המחליף פשכצקי, שאביו, כך סיפרו לו, אוהד ותיק שלא הגיע מסיבות בריאותיות. בצד השני התחמם, בתלבושת לבנה (ומה קרה לסגול?), הנכד של משה פרל, שבזכות רגליו זכתה הפועל ר"ג באליפות ההיסטורית.
ליד הקווים פגש את היו"ר המיתולוגי חזי ויטקובסקי, שזיהה אותו בקלות אחרי כשני עשורים שלא נפגשו. ביציע העיתונאים חיכה לו עמית מהימים ההם, דוד שחם, שציפה כמו כולם לדרבי חם ומסקרן.
על הכדורגל עצמו, של שתי הקבוצות, זר אביב העדיף לדלג, בדיוק כמו שהשחקנים ניסו לקפוץ מעל הבורות באמצע משטח גרוע, כמעט כמו במכתש. ואכזבה, כמו שהזהירו המכרים? ממש לא.
הוא לא הצטער לרגע על הדרך הארוכה: הטיסה מטורונטו, ההליכה מהמלון, חניית הביניים המרגשת בפארק הלאומי, ולבסוף המגרש הסגול. המפגש עם אורדונים מכל הגילים, השחקנים הצעירים מתוצרת בית, והבשורה בסיום שגם הנקודה הזו תספיק כנראה כדי להיכנס לפלייאוף העליון, הפכו את היום לחוויה בלתי נשכחת, ולאוהדים באדום שלח תודה גדולה.
ועוד וידוי קטן מטורונטו: השוער של היריבה, תומר חצ'ינסקי, הוא שכנו של זר אביב בטורונטו, וזר אביב הבטיח לאביו תמונה משותפת בסיום המשחק. את ההבטחה, בלי לבקש רשות מהאוהדים, קיים.
ולהתראות בפלייאוף העליון.
שמעון זר אביב היה כתב "חדשות הספורט" מ-1975 ועד נסיעתו לקנדה ב-1981, והיה שותף להפקת החוברת של עונת העלייה 79-80. אביו, יחזקאל, רב פקד בדימוס במשטרת מרחב דן, פיקד שנים רבות על השוטרים במכתש, ובמגרש קראו לו "השריף". בקנדה ייסד זר אביב את תוכנית הרדיו "ישראל היום", שאותה הוא מפיק ומגיש, ובמרץ 2014 היא שודרה זו השנה ה-26. הוא כותב דרך קבע בכמה עיתונים בעברית בצפון אמריקה, ומפיק גם מופעים לקהילות היהודיות והישראליות בקנדה.
הכתבה מבוססת על טור של שמעון זר אביב שפורסם באתר ב-16 במרץ 2014.
