אין מילה מדויקת יותר מ"הזוי" כדי לתאר את מה שעבר על אוהדי הפועל רמת גן בגמר גביע המדינה, במאי 2013. אחרי עונה של סבל, רגע מרגש אחד מחק הכל. לפי לירן דורף, התואר הזה שווה הכל: ייתכן שר"ג תמשיך לנדנד בין שתי הליגות הבכירות, אבל שתי זכיות מופלאות בגביע המדינה יבטיחו לה מקום של כבוד בזיכרון של הכדורגל הישראלי.
הקבוצה לא הגיעה לשיא יכולתה בגמר, אבל הפגינה אופי, לחימה ותשוקה גדולה, ואלה, יחד עם קצת מזל, הספיקו כדי להניף את הגביע הנכסף. ומכאן גם הפנייה לארקין: בשלוש שנים הביא גביע מדינה, גביע טוטו של הלאומית ועלייה מתוקה לליגת העל. אין חשק לעוד?
יום לפני, בוינטר
הסיפור מתחיל יום לפני הגמר, באימון המסכם בוינטר, שבו צפה דורף יחד עם וובי ואלמוג. האווירה היתה טובה, היו צחוקים, היתה חדות מול השער, ובעיקר משהו במבט של השחקנים שרמז על מה שעומד לקרות.
לקראת סוף האימון ערך אלי כהן תרגול פנדלים. כמו ברגעי ההכרעה, הבועטים היו חדים מאוד, וארקין לא הצליח לעצור אף בעיטה. אבל לאיתי ארקין, כך הדגיש דורף, חלק גדול מאוד בזכייה: הצלה ענקית במחצית השנייה של חצי הגמר, ובגמר הדיפה לא פשוטה ומלחמה פסיכולוגית מול הבועטים של הקריה. הוא מהחתומים העיקריים על התואר.
הדרך לנתניה
המזל, כרגיל, לא האיר פנים לאורדונים מראש. פקק ענק שהתחיל באיילון ונמשך לאורך כל כביש החוף גרם לא מעט אוהדים לאחר לשריקת הפתיחה. גם הגישה לאצטדיון היפה בנתניה לא פשוטה, אבל בפנים: אירופה.
רוב האוהדים הגיעו ספקנים. חלקם הרגישו שאת הנס של אותה עונה כבר סיפקה קבוצת הכדורסל יום קודם, במשחק בלתי נשכח שהסתיים בסל ניצחון מדהים (שבע הפרש) של נמרוד כהן, הקפטן ואורדון מלידה. הסל העניק לאימפריה האדומה עלייה מתוקה, שהיתה אמורה להיות רשמית ביום חמישי שלאחר מכן.
בתא הכבוד: משפחת ארקין
המשחק עצמו התנהל בעצלתיים. משפחת ארקין המורחבת, כולל דוריס, אשתו של מורי, ישבה בפינה צנועה בתא הכבוד. עד ההארכה שרר מתח, והנשים בחבורה נראו הפעילות מכולם. הכל השתנה כשחמו, שעבר לקישור ההגנתי, הורחק. ניר ארקין עזב את הכיסא, ומי שעוד פקפק בכך שהוא אורדון אמיתי יכול היה לראות אותו עומד, כמו כל היציע, ומתפלל שהמשחק יגיע לפנדלים.
מה עבר לו בראש באותו יום, אף אחד לא באמת יודע. אבל דורף לא הטיל ספק שהרגע שבו אחיו איתי הרים את הגביע, עם הכפפות, היה מהמאושרים בחייו, רגע של סיפוק וגאווה שהוא הרוויח ביושר, יותר מכל אחד אחר.
פנייה לבעלים
מכאן הפנייה הישירה לארקין. אחרי כל מה שעברו יחד בשלוש השנים האלה, הצורך באוויר מובן. אבל לפי דורף, עליו לחשוב קודם כל על טובת הפועל רמת גן ואוהדיה: למסור את ניהול הקבוצה לעו"ד לקראת העונה הבאה, בלי צורך להביא כסף מהבית (מכירת מנגה ותקציבי ההתאחדות והטוטו), לחזור ליציע כאורדון אמיתי, ובקיץ שאחריו לקבל החלטה שקולה. ובעיקר, מבחינה מצפונית, לא לעזוב אחרי ירידת ליגה. האוהדים, כך נכתב, איתו.
שאפו
הלילה שאחרי עבר על דורף באופוריה, עם ברכות גם מאנשים שלא שמע מהם שנים, ולכן ויתר על פירוק מקצועי של משחק שהיה, ברובו, מרדים. את המחמאות חילק לשחקנים, שהפגינו אופי, רוח לחימה והרבה הקרבה, בדיוק מה שחסר ברגעי ההכרעה של הליגה, והביאו גביע מעולם אחר.
הרגע האישי החזק ביותר עבורו: הקפטן תמיר בן עמי מרים את הגביע כשצעיף של אבי ז"ל, שכל כך חיכה לגמר הזה, כרוך סביבו. אין ראוי מהקפטן לחלוק איתו את התחושה הזו.
- עומר בוקסה: זכה בשני הגביעים של המועדון, וכבש בשנתיים האחרונות את השערים החשובים ביותר, מול לוד במושבה ובגמר עצמו.
- אלי כהן: אמנם חתום על ירידה כואבת מאוד, אבל התעשת, החזיר בצעד נבון ונטול אגו את סידיבה להרכב, ובעיקר החזיר לבוקסה את מפתחות הפליימייקר, התפקיד היחיד שבו, לדעת דורף מאז ומתמיד, הוא צריך לשחק.
- אנשי המועדון: אצל כל אחד מהם ניכר במבט עד כמה התואר חשוב לו. גם אם אינם אורדונים מלידה, הם שמחו כמו כל אוהד, ולפי דורף ראויים להישאר גם בעונה הבאה.
- האורדונים: עודדו בלי הפסקה, גם בפיגור, והוכיחו שוב שהם מספר אחד, באיכות ולא בהכרח בכמות. את הרגע הזה כדאי לשמור לנצח, כי לא בטוח שיהיה עוד אחד כמוהו.
- דור העתיד: שניים שלא נכללו בסגל לגמר. זמן רב אחרי שריקת הסיום, בכביש צדדי ליד האצטדיון, שיחקו על שני נתיבים עומר חזום ותומר לוי סטנגה. אהבה ללא תנאי. בעונה הבאה, הבטיח דורף, הם יהיו על המגרש.
- משפחת ארקין: ידעה כאן רגעים קשים, אבל תמיד נתנה הכל, ומהלב, למען המועדון. התקווה היא שהמשפחה, כולל איתי, תישאר, בוודאי בליגה הלאומית.
ובשורה התחתונה: אין דבר כזה בשום מקום אחר. הפועל רמת גן היא היחידה שגם זכתה בגביע בזמן ששיחקה בליגה השנייה, וגם הניפה אותו בעונה שבה ירדה ליגה. אימפריה.
צילום: לירן דורף
הכתבה מבוססת על טור של לירן דורף שפורסם באתר ב-9 במאי 2013.
