יורו 2012 סיפק לאוהדי הפועל ר"ג שבועות של כדורגל מול המסך, וגם תירוץ לפנטז על חיזוקים מחו"ל שינחתו יום אחד במכתש. את רוב הכוכבים האלה, כמעט בוודאות, לא יראו ברמת גן, אבל בלי חלומות אין כדורגל. לכבוד הטורניר, אלה הסיפורים של הזרים שהשאירו חותם בקבוצה, מהוותיקים ועד אלה שעוד משחקים בה, ובסוף, הרכב של 11 הזרים הגדולים שלבשו אי פעם את המדים.
קוסטס למברקיס
הגבלה על מספר הזרים לא היתה קיימת בשנות השישים, פשוט כי כמעט אף אחד לא שקל להביא אותם. הכדורגל היה ברובו חובבני, וקבוצה עם אמצעים העדיפה להגדיל את התשלום לכוכבים המקומיים שלה. רק פעם בכמה שנים הופיע כאן שחקן מצ'כיה, מהונגריה, מבולגריה או מיוון.
קוסטס למברקיס היה אחד מהם: רץ באגף שמאל, עם עבר בינלאומי בנבחרת ארצו. ביוון נגזר עליו עונש הרחקה מהמגרשים, ולכן בשנתו הראשונה בהפועל ר"ג לא שיחק בכלל, ועבד כמעסה. בסוף העונש עלה סוף סוף לדשא, ולבש את המדים מ-1965/6 ועד עונת 1967/8. ילדי השכונה של אז זוכרים איש חם, שהתחנן בפני הסדרנים שיכניסו אותם בחינם. השחקנים זוכרים כישרון עם פתיל קצר, שהסתבך שוב ושוב בקטטות עם יריבים. הכינוי שדבק בו: זורבה היווני.
ריימונד נסביט, המזוקן, שני מימין
ריימונד נסביט
בסיום עונתו היחידה בארץ הקודש, ריימונד (ריי) נסביט היה שלם עם עצמו. בעונה ראשונה במדים, אמר, הרגיש שעליו לתת את כל הלב כדי לעמוד בתקוות שתלו בו, והוסיף: "אני סבור שלא אכזבתי וכי התוצאות על המגרש דברו בעד עצמן".
את החלוץ היהודי מאנגליה גילה במכבייה אורי קרני ז"ל, שניהל אז את הקבוצה. נסביט התחיל עשר שנים קודם במנצ'סטר יונייטד, אבל אחרי הופעה בודדת בקבוצת המילואים נשברה לו הרגל, והוא ירד לשחק באזורית. את הארץ הכיר משלוש מכביות, כולן במדי נבחרת אנגליה.
הוא הצטרף לר"ג לקראת 1979/80 ובלט במשחקי ההכנה בקיץ, אלא ששבר ברגל שמאל השבית אותו עד המחזור השמיני. באותו מחזור גם הבקיע לראשונה, ב-0-2 על הפועל עכו. בן ה-29 חזר מהפציעה חלש, והיציע, שכבר התרגל לאכזבות, התקשה לעכל זר עם זקן עבות ובלי שיניים קדמיות שתפס בהרכב מקום שבעיני האוהדים היה שייך לשחקן בית.
אבל נסביט התעקש, ומצא את הכושר בדיוק כשהיה צריך, ב"מאני טיים": ארבעה שערים בשלב ההכרעה, ועלייה ללאומית אחרי 11 שנים בליגה השנייה. את השער השביעי שלו, והאחרון, כבש בהרצליה, ב-0-4 על הפועל המקומית, ובסיום המשחק כבר זרמה שמפניה.
הכדורגל לא היה הקריירה שתכנן לעצמו. הוא שב לאנגליה, לתפקיד מנהל מכבי מנצ'סטר. שנה אחר כך, כשר"ג קרסה בלאומית, דובר על החזרתו, אבל זה לא קרה. חלק גדול מהאוהדים, שראו בו כמעט משיח, המשיך לדבר עליו.
יונתן קרייג, ראשון משמאל
יונתן קרייג
ההצלחה של נסביט ב-1979 שלחה את ר"ג לחפש עוד שחקן יהודי מחוץ לארץ, מי שיביא איתו ניסיון. זו היתה הדרך היחידה, כי רישום זרים עדיין לא הותר. במכבייה של 1985 נפגשו הנבחרות האולימפיות, ובסגל של דרום אפריקה היה בחור יהודי נעים הליכות, יונתן קרייג. הוא התחבר עם בני כהנר, וכהנר הציע לו לוותר על החזרה הביתה ולחתום בר"ג.
הוא היה חזק ואתלטי, שיחק בהגנה ובקישור ההגנתי, ונשאר שנתיים. כמו כל עולה חדש גם התגייס, ושירת שנה וחצי. בעונתו השלישית, 1987/8, הרגיש שנדחק לשוליים ושמשה מאירי, המאמן, לא רואה אותו. הוא טס בחזרה לדרום אפריקה, וכמה שנים אחר כך נחת כאן שוב, למכבייה נוספת, הפעם בשורות נבחרת שאר העולם.
אמיל וולב
אמיל וולב
1989 היתה שנת העלייה ללאומית, וגם העונה הראשונה שבה מותר היה לרשום בליגה העליונה שני זרים. עולה חדשה מהארצית חייבת חיזוק איכותי, ולכן בנוסף לאייזנברג, הנסיך של השכונה, הגיע מבולגריה נסיך שני: אמיל וולב, 27, יוצא לבסקי סופיה וקשר יוצר. אוהד שהיה קרוב למועדון הבטיח אז: "הקהל ימות עליו". במועדון שנוהג להעדיף רכש על פני תוצרת בית, וולב קיבל את ההגה, והנהיגה לא תמיד הצליחה.
היה לו כישרון טכני אמיתי, אבל גם נקודת תורפה: יריבים גילו מהר שצביטה או עקיצה מילולית מוציאות אותו מדעתו. הוא הגיב, ושילם בכרטיסים, צהובים ואדומים, ובפציעות שלא הרפו. בחיים שמחוץ למגרש דווקא נקלט יפה, למד לדבר עברית והתחיל לבנות לעצמו עתיד בישראל.
את העונה פתח עם שליטה מרשימה בכדור, בהמשך הפך לבינוני, ובשלב המכריע זכור בעיקר בזכות הקשיחות והעצבים מול שחקני היריבה. את ההגה העביר בלי להתנגד לאחרים, וגם הם לא הצליחו למנוע את הירידה. בסיכום: חמישה שערים וארבעה בישולים בר"ג.
משם עבר למכבי יפו ולעירוני אשדוד, שבה נעשה לדמות אהובה, ופרש ב-2001, בגיל 38, בעקבות פציעה. בבולגריה פנה לאימון קבוצות מקומיות. ב-2003, כשר"ג פגשה את לבסקי סופיה בגביע אופ"א, הוא כבר ישב על הספסל כעוזר המאמן של לבסקי, ודווקא עליו הוטל לרגל אחרי הקבוצה הישראלית הראשונה שלו. כשהמשלחת הישראלית נחתה בבולגריה לגומלין, הוא זה שליווה אותה.
ולדימיר לאלוב
שלמה מן תיאר את ראשית עידן הזרים בר"ג כסיפור על שני בולגרים הפוכים. האחד, ולב, שובב ורעשן בנוסח ג'ובאני רוסו. השני, לאלוב, שקט, סגור וחמור סבר. כשולב חגג עם החבר'ה בכופר הישוב את שתי המסירות היפות שלו מהשבת, לאלוב נשאר בדירתו עם לחם שחור, וחשב על יום העבודה של מחר.
לפי מן, רק בחצי השני של העונה, כשהקבוצה כבר שקעה בתחתית, גילו אותו באמת: בלם אחורי שרמתו גבוהה מכל השאר, מי שהשאיר את ר"ג במאבק ההישרדות עד המחזור האחרון. אבל בזמן שהוא סגר את האחור, ולב פספס מצב ענק שלוש דקות לפני הסיום מול באר שבע, ור"ג ירדה ליגה. מן ראה בזה את כל ההבדל בין הפלייבוי המוכשר והשובב לבין הפועל החרוץ והמקצועי.
ב-2003 נתקל בו מן בסופיה. לאלוב אימן אז נערים באחת הקבוצות בעיר הבירה. השיער הכסיף, אבל שום דבר אחר לא השתנה: אותה רצינות, אותן פנים סגורות, אדם של עבודה שמרגיש בנוח מאחורי הקלעים. ולב, באותו זמן, כבר היה עוזר מאמן בלבסקי הגדולה, ובמקביל רכש בתים וקרקעות ברחבי המדינה.
פאשב הפקות בחגיגת שער מול מכבי פ"ת, לצד יעקב הלל ויובל נעים
אטנאס פאשב
אחרי הירידה לארצית, שהיתה אז הליגה השנייה והמקבילה ללאומית של 2012, ר"ג יצאה למסע רכש מטורף כדי לחזור מיד. במסגרתו הגיע בעונת 1990/1 פאשב, בעסקת חליפין עם בית"ר ירושלים: הוא עבר לרמת גן, ובתמורה שוחרר לאלוב.
לא לקח הרבה זמן להבין שהבולגרי שייך לליגה אחרת. הוא להטט, כדרר, ריחף, התחזה, הבקיע ובישל, והאוהדים, שעוד ליקקו את פצעי הירידה האחרונה, התאהבו. ר"ג טיפסה לצמרת, פאשב רשם שלושה שערים, סחט פנדלים ובישל עוד שערים, ולרגע נראה שהקבוצה פגעה בול. אלא שמחוץ למגרש הוא היה סיפור אחר: בחורות, חיי לילה, השכמות מאוחרות ועוד בעיות משמעת, צד אפור של החיים שאליו נמשך.
בינואר, כשטילים עיראקיים נחתו על רמת גן, הוא ניצל את הפגרה ונסע לבולגריה. חודש וחצי אחר כך חזר מחוץ לכושר, ובסוף עזב סופית. רבים מדרגים אותו גבוה בין הזרים שעברו במכתש, והירידה ביכולת שלו אחרי הנסיעה פגעה קשות בר"ג: המומנטום נעלם, והעלייה ללאומית לא הושגה.
סאצ'ו נאצ'ב, מימין, בחולצה המפוספסת
סאצ'ו נאצ'ב
אלון גרנק זוכר את נאצ'ב בעיקר בזכות ערב אחד. בעונת 91-92 הגיעה למכתש בית"ר י-ם, שנה אחרי שנשרה מהליגה הבכירה. גרנק כבר ראה את המגרש מתמלא עד אפס מקום, במשחק הירידה מול הפועל ב"ש, אבל מול בית"ר, כך סיפר, הבין לראשונה שגם אורחת יכולה להביא איתה המון אוהדים. התכונה סביב המשחק נחרתה בזיכרונו. כל העונה עסקו בחזרתו של אלי אוחנה מחו"ל, שבא לליגה השנייה כדי להחזיר את בית"ר לליגה הבכירה.
הירושלמים הגיעו כשהם במקום טוב בדרך למעלה. ברמת גן שיחקו באותה תקופה איציק קורנפיין, רונן חרזי, נועם סייג ורונן צפריר, אייל כהן ומורדי וקנין. ולצידם היה גם בולגרי, שלדברי גרנק לא השאיר הרבה חותם, חוץ מרגע אחד: בתוך רבע השעה הראשונה סיים מהלך כדורגל מופלא בשער, והמכתש הרותח ראה את ר"ג עולה ל-1-0.
לפרק זמן קצר, לפי גרנק, נאצ'ב הכניס את ר"ג למרכז העניינים. במחצית הראשונה הקבוצה שיחקה כדורגל של מסירות ומשולשים, עד שגרנק לא זיהה אותה. אבל המחצית השנייה סיפרה סיפור אחר: הקבוצה המבריקה נעלמה, והמשחק הסתיים, איך לא, ב-1-1. גרנק, אז בן 10, הפנים כבר באותו ערב שאצל הפועל ר"ג, לשחק טוב ולנצח הם שני דברים שונים.
פרנטישק צ'יקה
פרנטישק צ'יקה
גרנק כתב גם על צ'יקה. באמצע שנות ה-90 קבוצות הארצית, שהיתה אז הליגה השנייה, עוד הסתפקו בשחקנים ישראלים בלבד, ואז הגיע לר"ג שחקן מסלובקיה, פרנטישק צ'יקה. בתקופה מאוחרת יותר קבוצות בליגה השנייה כבר החזיקו שלושה זרים, אבל אז הכלל היה זר אחד לכל קבוצה.
כילד, סיפר גרנק, הבחירה הזאת הפתיעה אותו ואפילו אכזבה: קבוצות הלאומית הביאו זרים לקישור או להתקפה, ור"ג לקחה דווקא מגן שמאלי. פאשב, ולב, פטר סרבין, בוקולי ומרקיניוס הם שמות שתמיד מעלים חיוך, כתב, אבל בעיניו מגן צנוע ופשוט כמו צ'יקה מגלם את הפועל ר"ג יותר מכולם.
הוא לא כבש כמו פאשב, לא סחף כמו בוקולי, לא נלחם כמו בוריסוב ולא היה נשמה כמו מרקיניוס. הוא היה אנדרדוג שהגיע בלי ציפיות, מהמקום הכי נמוך, והפתיע את כולם. שנים לפני תומר עיני ותמיר בן עמי, לר"ג היה בצד שמאל מגן מצוין, שעלה לאגף, הבקיע, בישל, ותמיד הבטיח שבצד שלו משהו יקרה.
פטר סרבין
סרבין הסלובקי עבר לר"ג אחרי חמש הופעות בהפועל פ"ת. בעונה הראשונה שלו, 1992/3, הוא סיים כמלך השערים של הקבוצה עם 9, אבל זה לא הציל אותה: לראשונה בהיסטוריה ר"ג ירדה לליגה השלישית. היא חזרה למעלה כבר בעונה הבאה, בלעדיו, וב-1994/5 הוא שב ותרם עוד 7 שערים, מתוך 36 של חבריו.
ויש גם קוריוז: השער הראשון שלו בר"ג נכבש בניצחון על הפועל אשקלון, וגם השער האחרון שלו, בניצחון על… הפועל אשקלון.
יובל בקר, שהיה אז חבר קרוב שלו, סיפר שסרבין עבר לכפר המכביה כי הדירה שקיבל מהמועדון לא התאימה למגורים. המשפחה, אשתו ובנו, נשארה בסלובקיה, ובקר ליווה אותו בהסתגלות, עד שהפכו לחברים שגם יוצאים יחד לבלות. "הוא היה שחקן טכני, מאד רציני בגישה שלו", סיכם בקר, והוסיף שבעיניו זה אחד הזרים הטובים של ר"ג בשנות התשעים.
ננאד מרקצ'ביץ
ב-1999/2000 ר"ג קמה לתחייה וחזרה לליגה השנייה. הקבוצה, בתנופה, רצתה לחזק את מרכז הקישור ולמצוא מחליף לרן חפיף, ומצאה אותו בליגת העל: ננאד מרקצ'ביץ', קשר עירוני ראשל"צ. שערים הוא לא הבקיע הרבה, אבל איתו הקישור האחורי נעשה יציב, ור"ג עלתה ליגה. בלאומית, בעונה שלאחר מכן, כבר מצא את עצמו לסירוגין בהרכב ועל הספסל, וכשקובי חסן וגיורגי בוריסוב הגיעו, נפתחה לו הדלת החוצה, עוד בפגרת החורף.
מרקוס אלפרדו אראוג'ו, שכולם הכירו כמרקיניוס
מרקיניוס
רז עזיז כתב על הזר שכבש את ליבו. בקיץ 2000 הגיע לאורדונים ברזילאי בשם מרקניוס, או בשמו המלא מרקוס אלפרדו מרקניוס, ובתוך זמן קצר תפס אצל עזיז את המקום שהיה שמור עד אז לפאשב. עזיז התאהב בו מהר, והשתכנע שזה אחד הזרים הגדולים בתולדות הקבוצה: מישהו שאוהב את המשחק, את המועדון ואת היציע.
העונה הראשונה של הברזילאי היתה מצוינת, ור"ג כמעט הגיעה לליגת העל, אף שעד אמצע הסיבוב השלישי עוד נאבקה על חייה בתחתית, ובשלב מסוים נמצאה מתחת לקו האדום, 4 נק' מאזור הביטחון. כשהעונה נגמרה, עזיז חשש יותר מכל שהשחקן האהוב עליו יעזוב. לכן, כשנודע בקיץ 2001 שמרקיניוס נשאר לעונה נוספת, השמחה היתה גדולה.
בעונה השנייה הרמה שלו ירדה, אבל בעיני עזיז זה לא שינה דבר. מרקיניוס נשאר האהוב על האוהדים, ועזיז התרגש במיוחד מכך שדווקא הוא הבקיע את שער הניצחון מול מכבי הרצליה, במשחק שנחרת בזיכרון והשאיר את ר"ג בלאומית לעונה נוספת.
שנה אחר כך הגיע הגביע. עזיז הצטער שמרקיניוס לא עלה לדשא בחצי הגמר ובגמר, אבל התנחם בתרומה שלו בדרך, כמו הפנדל החשוב מול מכבי פ"ת בשמינית הגמר, ובשערים שכבש בליגה.
ב-2004, שנה בלבד אחרי הזכייה, ר"ג ירדה לליגה הארצית. יום לפני ערב שבועות נערכה למרקיניוס מסיבת פרידה, ועזיז היה שם. בסוף הערב הוא בכה. הדמעות, כתב, היו בדיוק כמו אלה שבכה בנעוריו בשדה התעופה, בכל פעם שנפרד מקרובי משפחה שביקר בארגנטינה ובפרגוואי. הוא התרחק מהקהל ונשאר לבד כמה דקות, כדי שאיש לא יראה אותו כך.
מרקיניוס עם האוהדים, במסיבה
בקיץ 2007, אחרי החזרה ללאומית, יצא לדרך מיזם הכיסאות. עזיז קנה כיסא לעצמו, ואז שם לב שאוהדים מקדישים כיסאות לשחקני עבר. ההחלטה נפלה מיד, ולא היה שום מועמד אחר: הכיסא יהיה על שם מרקיניוס, הזר האהוב עליו מכל מי שלבשו את המדים עד אז. מבחינתו כך זה יישאר, והברזילאי תמיד יחזיק אצלו פינה חמה בלב.
זולטן נאג'י
עם העלייה ללאומית ב-1999/2000 הביאה ר"ג שוער זר, זולטן נאג'י, ששם המשפחה שלו גרם לכמה אנשים להרים גבה, כי הוא נפוץ דווקא אצל עולים מצפון עיראק. הוא היה בנוי היטב, הציג כמה הופעות מרשימות בין הקורות לצד כמה פאשלות, ואפילו נרשם לאולפן כדי להמשיך את הקריירה בארץ. שני המחזורים האחרונים של העונה שינו הכל: שתי תבוסות 0-5, מבית"ר ומהפועל ב"ש, עם שערים תמוהים שספג מקרוב ומרחוק. אחריהם כבר לא היה לו מקום, לא בקבוצה ולא בישראל.
בהמשך התעקש שלא מכר אף משחק. הוא שב להונגריה, ארץ הולדתו, ומאוחר יותר צץ בשער של אנורתוסיס הקפריסאית במוקדמות ליגת האלופות.
גיורגי בוריסוב
קרח בראש וגם ברגליים, הבולגרי הגיע באמצע עונת 2000/1 מבני סכנין, היישר מצסק"א סופיה, כמחליף לננאד מרקצ'ביץ, והצדיק את הבחירה. היו לו גם טכניקה וגם כוח, החיבור שלו עם קובי חסן עבד נהדר, ור"ג שעטה בצמרת. אף אחד לא הופתע כשחתם לעונה נוספת, אבל אצל איווניר ירד תחילה לתפקיד המחליף הראשון, ובהמשך נשאר על הספסל.
היו"ר של אז, אלי ניר, מצא דרכים יצירתיות להבהיר לקשר שהוא מיותר, ובהן ניתוק הכבלים בדירה שלו. בוריסוב קלט את המסר וארז את המזוודות לבולגריה.
גוסטבו בוקולי
דני מועלם פתח בסקירה קצרה. על הנייר, לדבריו, הרשימה נפתחת עם ולדימיר לאלוב הנפלא ועם וולב, אבל זרים היו גם לפניהם: ריי נסביט המזוקן וחסר השיניים, שהזכיר את ג'ו ג'ורדן המאיים ממנצ'סטר, ואחריו פאשב, נא'צב, סרבין, צ'יקה, וכלה בסאריץ ובדאטורו. ובאמצע, שני ברזילאים נמוכים ומבריקים.
האהוב על מועלם היה מרקיניוס. הוא נהנה לצפות בו מהרגע הראשון, גם בגלל הכישרון, המהירות, הקפיצה והשערים, וגם בגלל האופי: בחור מצחיק ששמח לבלות. מי שלא עשה איתו ערב בברזיל, כך מועלם, פספס. אבל את הכתיבה על מרקיניוס העורך לא אישר לו.
אז נשאר הברזילאי השני, גוסטבו בוקולי, שכל אוהד מכיר. הוא בא מסאו פאולו, עבר בקוריטיבה, ואף עשה מבחנים בברשיה האיטלקית בזמן שטל בנין שיחק שם. מועלם תיאר שולט כדור יוצא דופן, שקשה היה להוריד לקרקע, ושקפץ לגובה מפתיע ביחס לקומתו. ואת הנגיחה שהביאה את הניצחון מול בני יהודה, לדבריו, אי אפשר לשכוח.
איווניר הוא שהביא אותו, אבל לא תמיד שיתף אותו, ומועלם חשב שאולי בגלל זה ר"ג גלשה באותה עונה לתחתית. בסופה, אחרי המשחק מול הרצליה שבו הובטחה ההישארות בליגה, בוקולי היה מהבולטים, ומועלם זוכר איך רץ לגדר, טיפס וצעק "we stay" באקסטזה.
בתוך שנתיים, משום מקום, בוקולי נהיה אחד הזרים הטובים בארץ. מועלם לא הבין איך אלי ניר שחרר אותו בגלל חוב קטנטן, שלפי ניר השחקן לא שילם. בוקולי עבר להכח, ומשם מיד לאחי נצרת. ר"ג זכתה בגביע גם בלעדיו, אבל לדעת מועלם, זר ברמה שלו לא עבר שם מאז.
ביוני 2004, רגע לפני שהתחיל להתאמן במכבי חיפה, פגש אותו מועלם בברזיל, וסיפר לו על ההרפתקה של האוהדים בסלובקיה ובסופיה, עם צילומי וידאו שהיו ברשותו "במקרה", עד שבוקולי קצת קינא. כמה שבועות אחר כך הברזילאי כבר היה מעמודי התווך של חיפה, והצער על השחרור המהיר רק גדל.
קרלוס צ'קאנה. צילום: איתי קרייס
קרלוס צ'קאנה
בפעם הראשונה שנמרוד כהן ראה את צ'קאנה במדים, לא היה לו מושג במי מדובר. השם צלצל במעומעם, ומישהו הזכיר את ריבר פלייט. בהתחלה צ'קאנה היה בכושר עלוב, ובמחצית השנייה כמעט עמד במקום. כהן כבר הספיק להתייאש: עוד פרימדונה שבאה לגרוף משכורת ולהיעלם.
הטעות התבררה מהר. זה היה רכש מסוג נדיר, שחקן שמשחק בשביל הקבוצה, לא מהסוג שמנשק את הסמל אחרי שער ומחליף מועדון שבועיים אחר כך. הוא עשה הכל כדי לנצח, נאבק על כל כדור, שמח במסירה כמו בשער, וכאב כל הפסד. לאוהדים הקדיש סבלנות וזמן, כאילו היה ילד של המועדון.
כהן בחר להתחיל מהאדם, כי לדעתו זה מה שגרם לאוהדים להתאהב: קודם הבן אדם, ורק אחר כך השחקן. וגם השחקן היה משהו מיוחד. לא הרבה כדורגלנים בארץ, לדבריו, יכלו לבלום בחזה בעיטת שוער ולהוריד את הכדור בדיוק לרגל, או לדהור לפינת המגרש ולשלוח משם הגבהה מדויקת, במקום לשגר אותה אל מחוץ לגדר כמו רבים אחרים. מה שעשה במכתש, בעיקר בעונה הראשונה, היה שווה כל שקל של הכרטיס ומעבר לזה.
מבחינה מעשית, כך כהן, עם התקציבים של ר"ג קשה לצפות לשחקן שירגש את הקהל בכל שבת, ולכן צ'קאנה יישאר בזיכרון כאחד הגדולים, ואולי הגדול מכולם.
ג'ורג' דאטורו (צילום: איתי קרייס)
ג'ורג' דאטורו
ג'ורג' מרטין דאטורו, יליד ניגריה ובעל אזרחות אוסטרית, הגיע אחרי 17 שערי ליגה בהפועל באר שבע בעונת 2006/7, ואיש לא ראה צורך לחפור יותר מדי ברקע שלו. הוא קיבל חוזה לשנתיים, עם המשכורת הגבוהה בסגל, ותפקיד ברור: להנהיג את ההתקפה המאיימת. רק שבאר שבע של העונה ההיא היתה חלום, והמציאות נראתה אחרת.
ביוון ובאוסטריה, לפני ישראל, הוא מעולם לא נחשב לכובש: כמה שערים בודדים בעונה, לא יותר. 17 השערים בליגה השנייה יצרו ציפיות שלא היה לו סיכוי לעמוד בהן. במחזור הפתיחה כבש מול ראשל"צ (2-2), ומשם נעלם עד אחרי הפגרה. רק כשעבר לדירה גדולה יותר הסתגל לחיים במרכז, ובסוף העונה רשם 10 שערים, ובערך אותו מספר של החמצות ודאיות.
בעונה שבה נכתבו הדברים כבר היו לו ארבעה שערים, וכפול מזה החמצות, ובכל זאת הוא נמנה עם החלוצים הטובים שעברו בקבוצה: חזק, מאיים, דו-רגלי, מעסיק שני שומרים, וכמעט בלתי אפשרי להוציא אותו מאיפוס (למעט אסי בר מוחא). מחוץ למגרש הוא אדיב ושקט ורחוק מגינוני כוכב, מקצוען שמוסיף אימונים משלו. אבל מאחר שאינו מוחצן, בניגוד לזרים אחרים שמקדמים את עצמם בלי סוף, תויג כחוטב עצים שעובד קשה על כל גול.
אלין טופוזקוב
"טופו" הגיע להפועל ר"ג בעונת 2010-11 אחרי קריירה מכובדת בלבסקי סופיה, שבמסגרתה גם עמד מול ר"ג בשני המפגשים ב-2003. הוא כבר ידע להגיד "מה נשמע", "אחי שלי" ועוד כמה ביטויים, אחרי שנתיים בהפועל ת"א, שם לקח חלק במאבק ההישרדות המוצלח. בר"ג הניסיון הזה לא הועיל: הקבוצה ירדה ליגה בעונה עלובה במיוחד, וזו היתה ירידה כואבת במיוחד.
הוא לא היה החוליה החלשה, אבל החוזה השמן שלו הכריח את המועדון להיפרד ממנו. את ישראל הוא לא שכח, ובקיץ הוא חוזר לבקר בה שוב ושוב.
דימיטאר טלקיסקי
טלקיסקי הגיע יחד עם טופוזקוב, כחלק מאותה עסקה, אחרי שהשניים הצליחו יחד בלבסקי סופיה ובהפועל ת"א. בבולגריה נחשב לכישרון ענק שהוביל את קו האמצע של לבסקי להצלחות, אבל גם למי שנוטה להירדם באמצע משחק, ומשם הכינוי הדב (מצ'ו).
ברמת גן הוא עשה הכל כדי שהשם הזה יישאר: התנהגות מרגיזה, ותחושה שבא ליהנות מישראל יותר מאשר לעזור לקבוצה. חמישה שערים הספיקו לו כדי לסיים כמלך השערים של ר"ג, בעונה גרועה שנגמרה בירידה, אבל הוא לא נשאר עד הסוף: אחרי כרטיס אדום, ועוד כמה מילים שהטיח בשופט בדרכו החוצה, שוחרר.
אדריאן פרננדז
הוא שיחק בר"ג רק בעונת 2011-12, וגם אז לא כל המשחקים, ובכל זאת מעטים הזרים שנקלטו בה כמוהו. למה רק חלק מהמשחקים? כי פרננדז (קרוצ'ה) צבר הרחקות שהושיבו אותו ביציע לא מעט פעמים. כשהיה על הדשא, לא חסך דבר: 11 שערים, 4 בישולים, ואנרגיה בלתי נגמרת שכבשה את הקהל, יחד עם המשפחה שלו, שהגיעה איתו לכל משחק.
פרננדז לא ידע לעשות דברים בחצי כוח, והנאמנות שלו לחבריו לא ידעה גבולות. מצד אחד, הוא ליווה מקרוב את משפחת צ'קאנה אחרי מותו של איגור. מצד שני, הוא הסתבך בקטטה ההמונית מול בני לוד, אף שכבר לא היה על המגרש: דקות ספורות קודם הוחלף בגלל מתיחה.
המחיר היה הרחקה של 7 משחקים, והפלייאוף נמשך בלעדיו. אבל הוא לא החמיץ אף אירוע ואף משחק, בכה מאושר, עודד מהיציע כמו כל אוהד, ובסוף משחק ההכרעה באיצטדיון המושבה עמד בראש המקהלה. נכון ליוני 2012, הוא צפוי היה לפגוש את ר"ג בעונה הבאה מהצד השני, במדי עירוני רמת השרון.
11 הזרים של כל הזמנים
שוער: זולטאן נאג'.
מגן ימני: יונתן קרייג.
בלם: ולדימיר לאלוב.
בלם: אלין טופוזקוב.
מגן שמאלי: פרנטישק צ'יקה.
קשר אחורי: ננאד מרקצ'ביץ'.
קשר קדמי: פטר סרבין.
קשר ימני: קרלוס צ'קאנה.
קשר שמאלי: אמיל וולב.
חלוץ: מרקיניוס.
חלוץ: ריימונד נסביט.
על הספסל: פאבל פרגל (בלם), וויליאם סוארז (קשר), גוסטבו בוקולי (קשר), אטנאס פאשב (חלוץ), אדריאן פרננדז (חלוץ).
שאר הזרים שעברו באימפריה או שעדיין בה: לב מטבייב, וילי בראון, ג'ורג' קניבה, פטר אנדריצ'ו, דנש אסני, אלין דראגן, מילאן פאסיץ', מרטין סאריץ, דנדי אוקוגו, וויליאם סוארז, הרוויה קובצ'ביץ', פאבל פרגל, אובודו אוקוצ'ה, פאבלו בונדיאה, ג'ונתן אסוס, אאורליוס סטפונקה, קרום ביבישקוב, קלאודיו ריברו, צ'אם ממאדו, פול קסאני.
הכתבה מבוססת על כתבה שפורסמה באתר ב-10 ביוני 2012, עם קטעים מאת שלמה מן, אלון גרנק, רז עזיז, דני מועלם ונמרוד כהן.
