מי שחלם: ותיקי הפועל ר"ג מניפים את גביע המדינה, עשור אחרי

צילום: רז עזיז

בוגרי המכתש הניפו שוב את גביע המדינה, עשור מדויק אחרי הזכייה הראשונה של הפועל ר"ג בגביע, והפעם במדי קבוצת הוותיקים. בערב של סוף מאי 2013, מול ותיקי שלומי, במשחק צמוד וקשה, הסתיים הזמן החוקי ב-0-0, והקבוצה גברה 4-3 בפנדלים.

בניגוד לפעם הקודמת, בין הזוכים היו גם שחקנים שלא השתייכו לסגל הבוגר לפני עשור, ושנפרדו ממנו רק שנה קודם לכן: יניב שמיע, אפי צפריר, אלדר שפלר, תומר ברזילי ונועם סייג, שגילם הפעם את התפקיד של ליעד טפר, מי שהבקיע את פנדל הניצחון.

שחר כדורי, לעומתם, לא נזקק לתחליף. הוא גילם את עצמו, תרגם לשער את הבעיטה הרביעית בדו-קרב ואז הרים גביע, עשור שלם אחרי הגביע ההוא. לצידו חגג לירן ולדבוים, שבזמנו היה שחקן צעיר, ובערב הזה כבר ותיק בעצמו.

קבוצה של סיפורים

לכל שחקן בסגל יש סיפור משלו. שוקי סדיס עזב בגיל הנוער וחזר לסיבוב מרשים כשחקן בוגר. איל כהן, מוכשר וצנוע, שיחק בליגת העל בראשל"צ, אבל הלב שלו נשאר תמיד בהפועל ר"ג. עודד צחי לא היה על הדשא באותו ערב, אבל חלקו בהצלחה גדול. מוטי סופר, מגן שמאלי ענק, עזב מוקדם מדי, ב-1999. אבישי אברהם לא החמיץ משחק באף אחת מהעונות האחרונות. משה טונדובסקי ויניב שבח נפרדו מהמועדון בסוף גיל הנוער, והיום הם שמכניסים בקבוצה את הנשמה.

ירון מליקה, הווינר שגדל בגבעתיים, עבר בהרבה מועדונים וגילה שהאושר האמיתי חיכה לו מטר מהבית. לירן ולדבוים פורח בוותיקים. גיא פרימור, שכבר תלה את הנעליים, פתאום טס על הדשא כמו בימי נבחרת הנוער. אפי צפריר הבטיח וקיים. איציק טנבאום התחבר למועדון וצבר ותק מרשים כחלק מדור המייסדים של הוותיקים. עינב חזנולד ואורי שורץ לבשו את המדים עוד בעונת העלייה, ב-1989.

ויש גם את אריק גילרוביץ, הסמל. את גיא מסיקה, בלם שאי אפשר לעבור. את אורן כוכבי, חלוץ ענק שהפועל ר"ג פספסה בזמנו. את תומר ברזילי ונועם סייג, צמד שלא נפרד על המגרש ומחוצה לו. את יניב שמיע המדהים, את אלדר שפלר, מהבלמים הגדולים שידעה הפועל ר"ג אי פעם, ואת שחר כדורי, המנהיג הטבעי והשקט. ומעבר להם עוד שחקנים, עוד סיפורים ועוד מעגלים שנסגרים, במשפחה מיוחדת שמתכנסת כל יום בוואטסאפ ולא באסיפות קבוצה. כיף גדול להשתייך אליה.

שש שנים של דרך

את עוצמת השמחה אפשר להבין רק במבט לאחור, שש שנים, אל ימי הקמת הקבוצה. הדרך לרגע הזה היתה קשה, ובכל זאת הקבוצה נשארה חזקה גם במאבק על האליפות, עם סיכוי לדאבל נדיר. לא פשוט לאסוף שחקנים שכבר פרשו תחת קורת גג אחת, לצאת שבוע אחרי שבוע למגרשים, חלקם בקצה המפה, לפגוש לא פעם קהל עוין, ולהסתדר בלי מי שלא הצליח להגיע.

בעונת 2012-13 החלקים התחברו. אלדר שפלר ואיל כהן הצטרפו לגיא מסיקה, לאורן כוכבי וללירן ולדבוים, שהשתלבו בגרעין הוותיק, ויחד נבנתה קבוצה אדירה: היא משחקת טוב, אבל בעיקר נהנית מהמפגש השבועי על הדשא, ובדרך גם מהתוצאות.

תודות

ביום חגיגי כזה יש הרבה אנשים להודות להם. קודם כל לצלמים, שנמצאים עם הקבוצה מאז הקמתה ונותנים לשחקנים משהו שכסף לא יכול לקנות: רז עזיז, לירן דורף ואבי ריימונד, ולפניהם שחר רובין ואיתי קרייסברג. ללירון פטרושקה, על תמיכה שקטה וצנועה מדי, עונה אחרי עונה. להנהלת הפועל ר"ג של אותם ימים, שעזרה למצוא מגרשים למשחקי הבית. לשוקי וקסלר ולמשה רווח מהעירייה, שבזכותם עבר משחק בית חשוב לרמת גן. לשחקנים, שמשקיעים אינספור שעות וגוף ונשמה, וחלקם חוזרים הביתה אחרי שקיבלו מעט דקות או בכלל לא. לאוהדים שבאים לראות את הוותיקים, ולעינב חזנוולד, שותפו היקר של הכותב לדרך.

ואחרון חביב, יהודה דולינר. ראשית, על התמיכה הצנועה שלו בקבוצה בשנים האחרונות, מאחורי הקלעים. עד לא מזמן השם שלו לא אמר הרבה לרבים, אבל במאי 2013 כולם עמדו להכיר אותו: מועדון הכדורגל של הפועל ר"ג עבר לבעלותו ממשפחת ארקין, שגם לה מגיעה תודה על הכל.

על הכוונות ועל הדרך של ההנהלה הנכנסת עוד ירבו לשמוע בימים שאחרי, אבל באותו ערב נשאר רק ליהנות מעוד ערב קסום, בעונה בלתי נשכחת שעוד לא הגיעה לסופה.