קבוצת הוותיקים של הפועל ר"ג מסוקרת באתר כבר שנים, ומספרי הקריאה מראים שהיא לא מדברת לכולם. קבוצה של שחקני עבר שפרשו ונשכחו כמעט לגמרי לא אמורה לעניין את הקהל הרחב. אבל מי שנתן לה הזדמנות, בעיקר חובבי הנוסטלגיה, נשבה בה.
התנאים קשים: אין כסף, יש ערבים שבהם משחקים באפלה ומנחשים איפה ינחת הכדור, המגרשים רחוקים מלהיות אידיאליים, וכל אחד דואג בעצמו לטיפול רפואי ולהסעה. שחקן שמוכן לזה, ובעיקר מי שהוא חבר'המן, מוזמן. מי שלא גדל במועדון לא נפסל, בכל זאת איש אינו מושלם, וחבריו לקבוצה כבר ידאגו שיהפוך לאדום.
וגם יכולת נדרשת. "ליגת הוותיקים" נשמעת אולי כמו חבורת כרסתנים שצועדים בזריזות, מקללים חרישית ומגלגלים כדור בבגדים שקטנים עליהם בשתי מידות. בפועל מדובר בדבר אחר לגמרי.
המאמנים של ותיקי מכבי ת"א, באותו משחק ראווה
אורי שורץ, אריק גילרוביץ וחי קרייס ממכבי
שש שנים של התמכרות
ההתמכרות של כותב הטור לליגה נמשכת כבר שש שנים. היא התחילה במשחק הראווה הראשון, מול מכבי ת"א במכתש. הוא עמד אז על הקו וראה שני מאמנים של מכבי שמכוונים וצועקים בלי הפסקה, שמע מדי פעם קללה וראה שחקנים שבוערים לנצח.
בהתחלה ההתלהבות הזאת נראתה לו מוזרה, הרי זה רק משחק ידידות מול קהל. אבל חודשים ספורים אחר כך כבר התרגש כמעט כמוהם. את המתינות למד בהמשך משחר כדורי: להגיע, ליהנות, ולתת לדברים לקרות. גיא פרימור לימד אותו שאין סיבה להיבהל גם כשמתייצבים רק 11 שחקנים בלי אף מחליף. הרכב טוב ושחקנים מחויבים מספיקים כדי לגבור על כל יריב, ואפילו כששחר כדורי נאלץ לשמור על השער, בכל הפעמים שזה קרה, הקבוצה לא הפסידה.
שש שנים רצופות בליגה הן הישג לא קטן לקבוצה חסרת בית, ששני נותני החסות המרכזיים שלה חיים מחוץ לישראל והמחסן שלה הוא תא המטען במכונית של המנהל.
מדובר בעשרות משחקים, ברוב ניצחונות ובמיעוט הפסדים, בהרבה רגעי אושר ובמעט תהילה, אבל בנשמה גדולה. בבסיס עומדים כעשרים אנשים, משוגעים לעניין, שמגיעים כל שבוע כדי לשחק עם מי שגדלו איתם, עם שותפים לדשא מהעבר או עם בוגרי שנתונים אחרים. מה שמחבר את כולם הוא האהבה לכדורגל.
הזמנה מחיפה
הוותיקים חזרו מהטורניר בחיפה עם גביע וחיוך רחב. הדיווח המהיר באתר התמקד במשחקים, בין היתר כי כותב הטור הגיע הביתה רק בחצות, עם שק כביסה, אחרי יום שהתחיל בצהריים. מאחורי הקלעים של היום ההוא היו לא פחות סיפורים.
את ההזמנה קיבל ב-31 בדצמבר 2012, במיניבוס שהחזיר את השחקנים מ-2-2 בקרית גת. בפייסבוק חיכתה הודעה מאהרון מילרד, חיפאי שמארגן את ותיקי הפועל חיפה לטורנירים כאלה, ושכותב הטור מתאר כאיש חם עם תרבות כדורגל עמוקה. מילרד פתח ב"אהלן ירון" וסיפר שהוא "עובד חזק" על טורניר ותיקים לזכר רובי שפירא ז"ל. אם הכל יסתדר, כתב, הטורניר ייערך בחול המועד פסח, רצוי באצטדיון האתלטיקה בחיפה, המצויד בתאורה. המשתתפות המתוכננות: הפועל חיפה, מכבי חיפה, הפועל ר"ג, וכנראה גם הפועל ת"א. הוא ביקש לקבל תשובה בכל מקרה.
אחרי סבב שאלות קצר בין הנוסעים, כולם אמרו כן, והתשובה לחיפה היתה חיובית ונלהבת. בהמשך התברר עד כמה הטורניר חשוב בחיפה: שפירא, שנפטר, נשאר סמל, ומלבד טורניר אחד כמה שנים קודם לכן לא הוקדש לו ולמפעל חייו שום אירוע.
ההזמנה הרשמית שנשלחה בדואר
מי היה רובי שפירא
בסביבות 1995 נעשה רובי שפירא, אוהד של הפועל חיפה, לבעלים שלה. הוא טלטל את ההגמוניה הירוקה בעיר, שנראתה כמעט בלתי ניתנת לערעור, והחזיר את הפועל חיפה למרכז, מקום שבו היתה הרבה לפני שמכבי חיפה פרחה, רק מ-1984. אחר כך הגיעו אליפות ועונות מכובדות באירופה, ובסוף הנפילה הכואבת: ההתאבדות המפורסמת בניגריה, ב-2003.
לפי הטור, את האליפות של הפועל חיפה בירכו כל אוהדי הכדורגל, ומותו של שפירא לא השאיר איש אדיש. ייתכן שכבעלים הוא מימש בעיקר חלום אישי, אבל בדרך מימש גם חלום של רבים שרוצים יום אחד להתעשר ולהחזיק בקבוצה שלהם. הפועל חיפה לא חזרה מאז להיות מעצמה, ובאביב 2013 עדיין נעה בין תחתית ליגת העל לליגה הלאומית. ובכל זאת, מחלקות הנוער החזקות שנבנו אז הצמיחו שחקנים שהגיעו לבוגרים ובאותם ימים השפיעו מאוד על אופייה.
ארבע קבוצות הוזמנו: ותיקי הפועל ת"א, שהתגבשו במיוחד לקראת הטורניר, מכבי חיפה, הפעילה בליגת הוותיקים, הפועל חיפה, שבנתה על דור האליפות ועל עוד כמה ותיקים, ורמת גן.
סגל הוותיקים לטורניר
רשימה שהתכווצה
טורניר כזה דורש הכנות אחרות מאשר משחק ליגה. צריך רשימת שחקנים שמאשרים, ושגם מגיעים בסוף, וזה לא תמיד אותו דבר. צריך לבדוק שלכל אחד אישור רפואי ושכולם בגיל הנכון. ברוטו נאספו 24 שמות, רובם של שחקני הוותיקים, ואחר כך היה צריך לדאוג לביגוד ולאוכל ליום שלם, משימה לא פשוטה בפסח.
ליעד טפר קיבל הזמנה חריגה: הוא היחיד בסגל שלא שיחק בליגה, ובתוך חודשים ספורים יוכל להצטרף אליה רשמית. נוסף עליו פנו למיקי ממן, שנקע רגל ברגע האחרון ונעדר, לרונן חרזי, שעבר בכל הקבוצות המשתתפות וחלה בשפעת סמוך לטורניר, ולאדיב שרעבי מוותיקי רחובות עקרון, אחת היריבות הקרובות בליגה.
ככל שהתאריך התקרב, הרשימה הלכה והצטמקה. גם החיפאים בישרו על חסרים חשובים: ג'ובאני רוסו, סמי עייש ואייל עמר. ברמת גן הודיעו ברגע האחרון שלא יגיעו מיקי ממן, רונן חרזי, טופל'ה בייטנר ועומר אוסובסקי, והם נוספו לחסרים הידועים: ירון מליקה (אילת), אפי צפריר, איציק טננבאום, אבישי אברהם (פציעות), אורן כוכבי (טיול), גיא פרימור וגיא מסיקה (חו"ל).
היציאה לדרך, באוטובוס הקבוצה
בסופו של דבר עלו לאוטובוס 18 שחקנים, חלקם עם ילדיהם, שלא זכו לראות את אבא בשיא ועכשיו חיכתה להם חוויה בלתי נשכחת. את האוטובוס ארגן ניר כץ, ואת ההגה החזיק עופר מורון, אותו נהג שלקח את הקבוצה לאצטדיון האתלטיקה עוד בשנות התשעים. הקבוצה הבוגרת תרמה ארבע חולצות לבנות מהסט שלה, כדי שהוותיקים לא יחסרו דבר. יחד נוצרה תחושת שייכות טבעית, כאילו פיסת פאזל מצאה את מקומה.
ערב לפני הטורניר, כשההתרגשות הגיעה לשיא, שלח כותב הטור לשחקנים כותרות ישנות מהעיתונים, שבהן הם עצמם מצוטטים:
לגבי מקום המפגש היו כמה התלבטויות. המכתש עלה ראשון ונפסל, כי הפך בעיני כותב הטור למקום מדכא ואין בו איפה לחנות. אחריו עלה האצטדיון הלאומי, אבל הקרקס שם והיום הפתוח של ההתאחדות איימו בעומס ובפקקים. הבחירה נפלה על וינטר, ובהודעה, כדי לעדן, הוא נקרא אולם זיסמן.
מלך הוואטסאפ
התקשורת בקבוצה עוברת בעיקר בסמסים ובוואטסאפ. קבוצות אחרות מתגאות בחדר הלבשה מגובש, ולוותיקים יש וואטסאפ עליז, מלא "פרטיות", עקיצות ופידבקים, ועל ה"חדר" הזה שולט מלך אחד: משה טונדובסקי.
טונדובסקי שיחק בנוער של הפועל ר"ג בשנות התשעים, בשנתון אחד עם שחר כדורי, שוקי סדיס ואחרים. אחרי שעזב שיחק בעמידר ובשקמה וכבש עשרות שערים, חלק מהם תחת אריק גילרוביץ, שאימן אותו.
הוא בועט כמו תותח ויודע להתמקם, אבל העודפים שהוא סוחב מונעים ממנו להאיץ. הוא לא אוהב לפתוח בהרכב. אחרי חצי שנה בקבוצה, שרובה עברה עליו כפצוע קבוע, נשלח למגרש במשחק חוץ בלוד, בין היתר משום שהתייצבו רק 11. במשך 60 דקות כמעט לא הורגש, ואז, בשתי נגיעות, מסר בישול וכבש את שער הניצחון ב-3-4 שהכניס את הוותיקים לפלייאוף העליון. מאז הוא מבקיע כמעט בכל הופעה, גם באשדוד, משחק החוץ הקשה ביותר שיש.
הוואטסאפ נתפר בשבילו, ו"פרטיות" יש שם כל יום. כך קמה ברמת גן עוד קבוצה, קבוצת הוואטסאפ, שבה חברים גם כאלה שלא רשומים בליגה אבל נחשבים חלק מהסגל לכל דבר: איציק ברוך, שמעון מועלם, ליעד טפר, ומאז הטורניר גם אדיב שרעבי, שאחרי ההופעה שלו בחיפה כותב הטור לא מתכוון לשחרר.
ליגת האלופות בחיפה
כמעט כל השחקנים הגיעו בזמן לאולם זיסמן, והאוטובוס יצא באיחור קטן. עופר הבטיח שכביש שש יעבור בלי תקלות, וכך היה. רק שאת הפנייה החדה לאצטדיון האתלטיקה החמיץ בקצת, והיה צריך לטפס במעלה הכביש עד לפניית פרסה. העיקוף העניק לנוסעים תצפית קסומה על הנוף ועל האצטדיון שנפרש למטה, וגם הזדמנות לאסוף את רז עזיז, אוהד שהגיע ברכבת, ירד מאוטובוס, זיהה את אוטובוס הקבוצה, נופף ועלה.
באותם רגעים, לדברי כותב הטור, הרגיש כמו שחקן שמגיע לגמר ליגת האלופות באצטדיון מפוצץ. היציעים אמנם היו ריקים לגמרי, אבל התחושה היתה אמיתית. השומר בחניון הרים את המחסום רק אחרי שבדק שהם באמת מי שהם, והערב הגדול יכול היה להתחיל.
מבט מחלון האוטובוס. ליגת האלופות, הנה אנחנו באים!
חצי הגמר: פיגור, ואז ברזילי
עם הציוד על הכתף נכנסו השחקנים ישר לחדר ההלבשה שהוכן להם. ההגרלה נדחתה, כי הפועל ת"א איחרה, ורק קרוב לארבע וחצי נקבע: מכבי חיפה נגד הפועל חיפה במשחק הפותח, הפועל ר"ג נגד הפועל ת"א אחריו.
הוגשו מים ופירות, השחקנים התלבשו ויצאו לצפות במחצית הראשונה של הדרבי של חיפה, מחזה שהחזיר את כותב הטור לימי ההצגות הכפולות באצטדיון ר"ג ובבלומפילד. אז צפו קבוצות המשחק המרכזי מהקווים במשחק המוקדם, נכנסו להתלבש ויצאו לחימום מול אצטדיון שלם שעמד על רגליו.
בשיחה שלפני המשחק היו התרגשות והרבה צחוק, כיאה למעמד, והמטרה היתה ברורה: לא נוסעים עד חיפה כדי לחזור בידיים ריקות. לפי כותב הטור, הסגל הזה לא יכול היה להיכשל, בוודאי כשהקבוצה בכושר הטוב ביותר שלה באותה עונה, ועם שרעבי וטפר, שנועדו להוסיף מהירות.
חדר ההלבשה, במצב רוח טוב
ישראל מאיה העלה את הפועל ת"א ליתרון בבעיטה חופשית מסובבת מחוץ לרחבה. לוותיקים זה לא היה חדש: הם כבר פיגרו מוקדם בעבר וחזרו לנצח, ולכן, למרות הצריבה שמרגישים כשסופגים, כותב הטור היה בטוח שהם יחזרו. והם חזרו: קרן מדויקת של נועם סייג, נגיחה של תומר ברזילי, 1-1.
על ברזילי אפשר לכתוב פרק שלם, אבל התיאור הטוב ביותר שלו בא מאלי כהן, מאמן הבוגרים באותם ימים ומי שאימן אותו בעבר בהפועל ר"ג. כשראה בווידאו את שערי הטורניר, כמה ימים אחריו, כהן חייך, עיניו נצצו, והוא פסק: "תומר הוא הגולר האולטימטיבי". לדבריו, לברזילי יש מיקום, טאצ' נדיר, בעיטה טובה ומשחק ראש מצוין, ורק האיטיות מנעה ממנו לשחק ברמות הגבוהות. תחת כהן הוא פרח, ובעונת העלייה כבש יחד עם מיקי ממן, כלשונו, "איזה חמישים שערים".
לרוב משחקי הוותיקים ברזילי מגיע עם בנו ועם אביו, שמעון, ואחרי כל שער הוא רץ אליהם או מנופף להם. גם הפעם הבן נסע איתו באוטובוס, ושמעון הגיע לבד. כששלושתם שם, כותב הטור יודע שברזילי יוציא את המיטב.
שלושה דורות במשפחת ברזילי, עם הגביע
בזמן שהניחו ידיים במעגל, הודיע ברזילי שזה יום הנישואין שלו ושהוא רוצה להביא הביתה את הגביע. הצחוק שחרר את כולם, ואגב, אותו משפט נשמע ממנו גם לפני הגמר. בסוף הוא גם הכריע, בצ'יפ טיפוסי, והוותיקים גברו 2-1 על הפועל ת"א, במשחק טעון רגשית במיוחד מבחינתם, ועלו לגמר.
הגמר: 5-0 והנפה של גילרוביץ
בשעת ההמתנה לגמר נשארו השחקנים בעיקר בחדר ההלבשה, כדי לשמור על חום הגוף ולעבור לתלבושת האדומה, שכן חיפה לבשה לבן. את הגמר שפטה לילך אסולין, ולפניו עמדו כל השחקנים לצילום משותף.
הרכב הפועל חיפה: גולן מלול, אילן צרפתי, עמי אזולאי, רוני מלכה, עופר טלקר, אורן זייתוני, קובי דנינו, מאיר בן מרגי, יוסי עמר [הקטן], אביבי זוהר, שלומי שטיקר, אורן פלאש, יעקב לוי ופיטר אמולה.
הגישושים נמשכו דקות ספורות. אז בישל שוקי סדיס לליעד טפר את 1-0, והשערים התחילו לזרום. ברזילי הוסיף את השני, השלישי שלו בטורניר, ב"נגיחה עם החזה". מוטי סופר כבש את השלישי, טפר העלה ל-4-0, וטונדובסקי, מי עוד, סגר על 5-0.
הקפטן, אריק גילרוביץ, הוותיק שבחבורה, נשלח להניף את הגביע. מעבר לטקס עצמו זה היה רגע עם משמעות גדולה: גילרוביץ, מהסמלים הגדולים של הפועל ר"ג, עזב אותה ב-1990, ומאז איש לא מצא את הדרך, הקלה כל כך, להחזיר אותו הביתה. עכשיו הניף גביע בחולצת המועדון, עם סרט קפטן על הזרוע.
גילרוביץ, איש מסיבות מקצועי בזכות עצמו, הצטרף לחגיגה, ובין שירי "הפועל עולה" התחיל לקרוא "יאללה לאפות", סימן שהגיע הזמן למצוא מסעדה ולסיים את הערב.
רחל שפירא מעניקה את הגביע לאריק גילרוביץ
פיצה לאחיסמך, לחמניות לפסח
עינב חזנולד, שמנהל את הקבוצה יחד עם כותב הטור, מסוגל לנווט שליח פיצה עד מגרש נידח במושב אחיסמך. גם הפעם מצא מהר מסעדה שהסכימה לארח קרוב ל-20 שחקנים וילדים רעבים, ותוך שעה כולם ישבו סביב השולחן. לשומרי הכשרות דאג ללחמניות כשרות לפסח.
באוטובוס בדרך חזרה היה שמח. חזנולד הציע, לנוכח החשבון במסעדה, להכריז על פירוק בסוף העונה ולפתוח את העונה הבאה במינוס 9. אתר one פרסם תמונות וכתבה מהטורניר, השחקנים לא הפסיקו להתכתב, השער של טונדובסקי זכה לתואר "השער המכריע" של הגמר, והפייסבוק התמלא ברכות. הכל נראה מושלם.
סביב 22:30 חזרו לרמת גן, עייפים ומרוצים. הגביע נשאר אצל ברזילי, כי אין מתנה טובה יותר ליום נישואין, וכל אחד פנה לדרכו. שרעבי חזר לוותיקי רחובות, טפר לסיום העונה בנוער, גילרוביץ לקרסול הכואב ולגג שעליו תיערך מסיבה בעוד שבועיים, ומועלם לענייני הפועל פ"ת.
כותב הטור סיים להוריד תמונות, לכתוב דיווח קצר, לתייג ולאסוף לייקים רק לקראת שלוש בלילה, ותלה עוד מכונת כביסה. אז עבר השעון לשעון קיץ, ושלוש הפכה לארבע. ההשכמה בשבע וחצי, לפני נסיעה לצימרים בצפון, היתה, כדבריו, קלה מתמיד.
סגל הפועל ר"ג בטורניר: שמעון מועלם, אריק גילרוביץ', אלדר שפלר, שחר כדורי, מוטי סופר, יניב שבח, עינב חזנולד, עודד צחי, אורי שורץ, איל כהן, משה טונדובסקי, נועם סייג, לירן ולדבוים, ליעד טפר, אדיב שרעבי, יניב שמיע, שוקי סדיס, תומר ברזילי.
תודה מיוחדת הלכה לאוהדים שעשו את הדרך לחיפה, ובראשם רז עזיז ואבי ריימונד, שצילמו את היום בווידאו ובסטילס. כותב הטור הדגיש שזה ממש לא מובן מאליו. כל התמונות מהטורניר עלו לגלריה באתר, וגם הווידאו.
מה עוד נשאר
העונה של הוותיקים לא הסתיימה בחיפה. ביום רביעי, 03-04-2013, חיכה להם רבע גמר הגביע, במשחק חוץ מול הפועל חדרה. אחר כך נותרו שלושה משחקי פלייאוף, נגד הוותיקים של קרית אונו, רחובות ובית"ר ירושלים, וסיכויי הקבוצה לעלות לפלייאוף הארצי היו גבוהים ותלויים רק בה. הכל עוד היה פתוח.
אהרון מילרד עם כותב הטור
הכתבה מבוססת על טור שפורסם באתר ב-1 באפריל 2013.
