אחרי עונת הבזיון של 2010-11 הגיע הזמן, לפי הטור, ללמוד את הלקח ולעבור לשלב אחר. הצעד הראשון: להפסיק לקרוא לשחקנים "אנחנו אוהבים אתכם" בסוף המשחקים. הקריאות האלה, נטען, משדרות לשחקנים שמותר להם להפסיד, שהקהל יאהב אותם גם כלוזרים, ושאם ימשיכו כך אולי יאהב אותם אפילו יותר.
בינתיים, כמאמר הפתגם, השיירה ממשיכה בדרכה בזמן שהכלבים נובחים. בנובמבר 2012 הפועל ר"ג כבר נראתה כמועמדת בטוחה לירידה, ומבחינת כותב הטור מכאן צריכה להתחיל הפקת הלקחים. את האהבה, שכבר אינה מובנת מאליה, השחקנים צריכים להרוויח בניצחונות.
הלקח של 2010-11
כותב הטור הגדיר את עונת 2010-11 כגרועה ביותר שהוא זוכר כאוהד הפועל ר"ג, אפילו יותר מעונת 1980-1. זו היתה שרשרת של השפלות וטעויות, שהאוהדים העדיפו לכנות "שכר לימוד" רק כי לא נעים היה לקרוא להן בשמן.
הנאיביות הגיעה עד כדי הדפסת חולצות עם כיתוב ציני, כאילו מינוס 8 הנקודות שבהן נפתחה העונה בגלל עבירות על כללי הבקרה התקציבית, והקיזוז הפך למינוס ארבע, הן רק "פור" שהקבוצה נותנת לליגה שהיא עומדת לקרוע. די מהר התברר שזה לא יהיה קל. בפועל הקבוצה התקרבה מאוד לשיא השלילי של הכדורגל הישראלי, זה של הקבוצה הגרועה אי פעם, והשיגה ניצחון שלישי בעונה שהספיק רק כדי להשתוות לשיא (של הפועל נחניאל).
האופטימיות היתה גדולה באותה מידה. האוהדים האמינו שאם ימחאו כפיים לשחקנים בסוף כל משחק ויגידו להם שהם אוהבים אותם, השחקנים ישיבו להם בלחימה על כל כדור, יאספו נקודות ויבואו לחגוג מול היציע.
כותב הטור הודה שגם הוא היה שותף לתפיסה הזו, ושהיה משוכנע שזו הדרך הנכונה. בעיניו כדורגל היה בסך הכל הצגה: קבוצה שספגה מכות ממילא תחטוף מהמאמן ומההנהלה, ולכן כדאי שמישהו במשוואה יהיה הצד הטוב, מישהו שהשחקנים יעריכו על טוב ליבו ויילחמו בשבילו. "טעיתי", כתב. המסר לא עבד. השחקנים החזירו מופע עלוב שבוע אחרי שבוע, לא נתנו מעצמם דבר, ובסוף העונה כל אחד המשיך לדרכו, והקבוצה ירדה שוב לליגה השנייה ונאלצה להתחיל לבנות מאפס.
אותו ניגון, אותה תחתית
בנובמבר 2012 חזר הניגון: "כל הקבוצה לבוא לפה" ו"אנחנו אוהבים אתכם" בסוף כל משחק. כל זה כשהקבוצה במקום הלפני אחרון אחרי המחזור העשירי, עם ניצחון יחיד בליגה, מול בני סכנין מהתחתית, ובלי אף ניצחון בבית. אוהד ותיק פרסם בפייסבוק תמונה של כרטיס המנוי שלו והוסיף: "שישה ניקובים, אפס נצחונות". ומול מכבי חיפה, בלשון הטור, הקבוצה פשוט עשתה במכנסיים.
מכאן הגיע הטור למסקנה חד-משמעית: באותה נקודת זמן, זהות אחת היורדות כבר ידועה. הפועל ר"ג. לקבוצה אין את הקילר אינסטינקט של קבוצות אחרות, אין לה מסורת של מאבק והצלחה בליגת העל, אין לה בית, ויש בה יותר מדי שחקנים שקולטים מהיציע אחרי כל משחק את המסר שאוהבים אותם גם כשהם מפסידים, שהפסד זה בסדר, ושאם ימשיכו כך האהבה רק תגדל.
בסכנין או בנתניה, לפי הטור, שחקנים לא יורדים למחצית ולא הולכים הביתה לפני שהאוהד האחרון אמר להם מה הוא חושב עליהם. ולכן, נטען, הן אף פעם לא יורדות.
ברמת גן, דקות ספורות אחרי השריקה היציע כבר התרוקן. כותב הטור נזכר במשחקים דומים בעבר, שאחריהם השחקנים ישבו שעתיים בחדר ההלבשה ולא העזו לצאת. הפעם השחקנים יצאו בזה אחר זה, התיק על הכתף והאוזניות על הראש, ונסעו הביתה כאילו לא קרה דבר. רק למעטים היה אכפת, ולמה שיהיה? הרי אוהבים אותם.
למה השחקנים לא ירוצו
ולכן, קבע הטור, אין סיכוי שאותם שחקנים ירוצו על הדשא בשביל האוהדים. להפך: אם הקהל עומד לצידם גם אחרי הפסדים, המאמן יכול לצעוק עליהם כל השבוע ולהגיד מה שבא לו. השכר יגיע לחשבון במועד, ההנהלה לא רשאית להטיל עליהם קנסות, וחלקם בכלל מושאלים שימשיכו הלאה בעונה הבאה. במקרה הגרוע הלכה עונה. העיקר לא להישרט מהדשא אחרי גליץ' ולא להיתקל בשחקן יריב חסון ולשבור צלע, כי בסוף המשחק ממילא יחכו להם ביציע שירי אהבה.
מבחינת כותב הטור, העידן הזה הסתיים, והוא קרא לאוהדים להצטרף אליו: את הטעויות אפשר לתקן, ועוד לא מאוחר.
לצד זאת הטור סייג את דבריו. יש הפסדים שבהם השחקנים יורדים מהדשא אחרי שנתנו הכל ובכל זאת הפסידו. אחרי הפסד כזה מותר לקרוא להם, לעודד ולשיר להם, והאוהדים ידעו לזהות מתי מדובר בהפסד כזה ומתי בהפסד כמו זה של השבת שלפני כן ודומיו. על הפסדים מהסוג השני, נקבע, לשחקנים לא מגיע כלום.
כרטיס המנוי של האוהד נחמן פרל, מנוקב ובלי ניצחון בית
הכתבה מבוססת על טור שפורסם באתר ב-26 בנובמבר 2012.
