באה באהבה: אימון הפתיחה בצפרירים והכיסא הריק של ניר ארקין

בתחילת יולי 2012, על הדשא הישן והמוכר של צפרירים חולון, יצאה הפועל ר"ג לדרך לקראת עונת 2012-13, ובמצב רוח טוב. שלד הסגל מנה 15 שחקנים, ועוד איתי ארקין, שסיים קודם לכן אימון משלו עם גבי בורשטיין, המאמן החדש שלו. התוכנית היתה לצרף אליהם חמישה שחקנים זרים ומספר ישראלים, שיישאו יחד במשימה להשאיר את הקבוצה בליגת העל, בעונה שנראתה כולה חשבון כסף.

כ-50 אוהדים הגיעו לאימון. כל שחקן קיבל שיר משלו מהיציע, ופרדי לא נשכח: הרומן בינו לבין הקהל, שהתחיל בסוף העונה הקודמת, נמשך. אבוקות, רימוני עשן ואוהדים שפרצו לדשא באמצע האימון יצרו אווירה מיוחדת ושמחה. זה לא היה מובן מאליו: הפגרה עברה בשקט תקשורתי, אף שחקן לא הוחתם וניר ארקין עזב, ואיש לא ידע לאן יתפתח הערב ואם תהיה בו שמחה בכלל. בסוף, החיוכים, הקרח שנשבר והתחושה של גורל משותף חיברו מחדש בין השחקנים לאוהדים.

לקראת ערב פורסמו מחירי המנויים, נמוכים במיוחד: 700 ₪ לאב ובן, 500 ₪ למבוגר ו-300 ₪ לילד, חייל או נוער. הכניסה לנשים נשארה חינם, ומחזיקי כרטיס חבר זכו להנחות.

הוותיקים והדור החדש

סמוך לשש בערב כבר חנו לא מעט מכוניות ליד המגרש. מתוכן יצאו, בלי למהר, אנשים בחולצות אדומות, עם קילומטראז' מכובד במגרשים ברחבי הארץ. אוהדי כדורגל, מהסוג שהולך אחרי הקבוצה בכל מצב וכבר ראה הכל. ביציע מכירים אותם בשמות דני, יהורם, עופר, שטיינבך, אריק, שמוליק, צביקה וצ'פי. והנה גם אילן, פיליפ, לירן, יניב, אלון ואבי, וערן ברנשטיין, שגילה פתאום שהוא מבוגר מכמה מהשחקנים.

לצידם עמד הדור החדש של הקומנדו: פראי יותר, חצוף יותר, נועז יותר. פחות הילדים השקטים מגבעתיים ויותר קרובים באופיים לאולטראס של הפועל ת"א, עם דגלים חדשים, שירים מקוריים והרבה שמחה. לפי הטור, הדור הזה הוא שיקבע את הטון ביציע: הוא יצטרך לסחוף את היציע לעידוד ססגוני ולדרוש מהשחקנים מחויבות בסיסית, מה שחסר לקבוצה בקדנציה הקודמת שלה בליגת העל, ב-2010-11.

הכיסא הריק של ניר ארקין

אחרי שסופרים את השחקנים ובודקים מי חסר, המבט נודד לבעלים. ניר ארקין לא היה שם, ולא היה ברור אם יגיע לאימונים הבאים או למשחקי הליגה. לפי הטור, קל להבין אותו וקשה לקבל את זה.

קשה, כי הקבוצה עלתה ליגה. המועדון הגיע לצומת היסטורית שבה היה עליו להחליט: להמשיך בדרך הישנה ולבעוט, כמו תמיד, בדלי המלא, או לפנות לדרך חדשה של חזון ויציבות. לפי הטור, ניר בחר ללכת בדרכם של מי שקדמו לו ולבעוט בדלי בבעיטת וולה. נכון, הקבוצה קיבלה מגרש בשכירות לחודש בחולון, מחנה באוסטריה ותקציב ברמה של ליגת העל, אבל האוהדים ציפו ליותר: לשמות גדולים שעומדים בתור כדי לחתום, לכאבי ראש נעימים של פרדי בבחירת הסגל, ליריבות שלא יראו ברמת גן טרף קל, ולתקשורת שתתייחס לקבוצה ברצינות ולא כאל קוריוז חולף. זה לא קרה, והסיבות, לדעת הטור, רק הלכו והתבהרו.

את רובן אפשר למצוא במסדרונות עיריית רמת גן: עירייה חלשה בכל הנוגע לספורט, שכבר שנים דבקה בחזון של איחוד הקבוצות בעיר, ועד שזה יקרה מניחה להן לגווע לאט. עשור שלם חיכו במועדון למשאיות שיביאו דשא סינתטי למתקן האימונים בפארק ויהפכו אותו למגרש ראוי. באותם ימים, עקץ הטור, הוא היה ראוי בעיקר לחפרפרות שחגגו בו. האוהדים כבר שבעו מהבטחות ומדיבורים.

העירייה, לפי הטור, יכלה להקים מזמן תשתית של ממש, כזו שמושכת אנשי הון ומגדלת את קבוצות העיר כפי שקורה בערים בעלות חזון. במקום זה בחרה להתנות את העזרה במגרשים בכך שמשפחת ארקין תישאר. הטור הקשה: למה לא להכין תשתית ראויה עוד לפני שבעלים מגיעים? איפה המגרש שהובטח בכפר אז"ר? ומדוע, בשנתיים שבהן פעלה בעיר, לא זכתה הפועל ר"ג בגרסתה החדשה, זו של ארקין, לשטיח אדום ולעזרה אמיתית? ולמה רק באותו שלב התעוררו בעירייה והבינו שהחתימה על ההזדמנות ההיסטורית שהלכה לאיבוד היא שלהם?

הפתרון: לעזוב את וינטר

ומה הלאה? לפי הטור, רמזי גבאי מחזיק בתשובה: הפועל ר"ג חייבת לעזוב את אזור וינטר ולמצוא לעצמה בית וזהות חדשים בחלק אחר של העיר, עם משחקים באצטדיון ר"ג ואימונים במגרש שלצידו. זה הפתרון היחיד, שהועלה באתר שוב ושוב, עשרות פעמים, ונגנז כל פעם מחדש. אם לא יתממש הפעם, הזהיר הטור, הוא לא יתממש לעולם.

לעזיבת הארקינים היו, לפי הטור, סיבות נוספות: מצב הכדורגל הישראלי, הניהול שמתחיל מלמעלה, והאכזבה הגדולה מהקדנציה הקודמת בליגת העל. היא נפתחה ונמשכה עם לא מעט טעויות, כאלה שנראה היה שכסף יכול לפתור. אבל התברר שכשיש כסף, השחקנים נעשים עשירים יותר ולא בהכרח מוכשרים יותר. מיליונים הושקעו בתום לב כדי לשמור על המקום בליגה ונזרקו לפח, ועל הדשא לא נראתה אפילו טיפה של מחויבות.

בעונה הקודמת הסיוט כמעט חזר, עם המכות מול בני לוד. הקבוצה העשירה בליגה כמעט פספסה את היעד, רק משום שכמה שחקנים איבדו שליטה לכמה דקות. לפי הטור, זה היה הקש, ואוהדים רבים היו מחליטים במקומו של ניר בדיוק כמוהו: נמאס.

כשהעלייה הגיעה לבסוף, היא כבר היתה כמו כדור אקמול לחולה סופני. אצל ניר משהו נשבר, ולפי הטור זה יתוקן רק אם ייקח מרחק מהכדורגל. אולי אז יחזור אליו הגעגוע, והוא יתאהב בקבוצה שוב.

עד אז, קבע הטור, אין טעם לדוש בזה. הקבוצה קיימת, התקציב קיים, האוהדים כאן, והשחקנים עוד יגיעו. הגיע הזמן לצאת לדרך. אחרי כל התלאות שעברו אוהדי הפועל ר"ג לאורך השנים, שום דבר שיקרה בעונה הזאת לא יהיה גדול עליהם.