גן נעול הוא מראה לא נעים, ואת זה אוהדי הפועל רמת גן כבר ידעו. אבל בסוף ספטמבר 2011 הם נאלצו לצפות במשהו קשה יותר: המכתש המיתולוגי, בלב שכונת בורוכוב בגבעתיים, נמחץ עד הסוף לעיני כולם, כמעט בשידור חי, כשהחומות הוותיקות שלו פרוצות וקרועות. לאלפי אוהדים מכל הדורות זו היתה טראומה של ממש.
כותב הטור, שכיהן בעבר כעורך וכתב ספורט בעיתון מעריב, בילה לא מעט שעות על משטח המכתש בתפקידו. מעולם לא עלה בדעתו שיגיע יום שבו יסיע את מכוניתו אל מרכז המגרש, אל מה שהיה פעם כר דשא אהוב ובאותם ימים לא היה יותר מגבעות של חול ושברי בטון. המראה החזיר אותו, בקונוטציה משונה, לשירו הנוסטלגי של אריק לביא הגדול ז"ל על קטר הקיטור הישן שנסע בכוחות עצמו אל בית הקברות.
באמצע הנוף שליווה את האוהדים בילדות, בנעורים, בבגרות ובזקנה, נוף שנלקח מהם ביד נדל"נית צינית, נערמו אלפי כסאות פלסטיק אדומים, צמודים זה לזה. על רובם הוצמדו תוויות מפלסטיק קשיח, ועליהן חרוט סיפורה של אגודת הכדורגל מהמכתש: שמות של שחקני עבר מכל הדורות, של אוהדים ושל מי שניהלו את הקבוצה לאורך השנים. ליד שמות רבים נכתב ז"ל. את השחקנים והאוהדים האלה בחרה קהילת האוהדים להנציח: חלקם נפלו במלחמות ישראל, ואחרים הלכו לעולמם בנסיבות אחרות.
הכסאות הותקנו בתקופה שבה נדמה היה שגזר הדין על המכתש בוטל. האוהדים התבקשו אז להירתם לשיקום ולתרום לאגודה, ובתמורה לכל תרומה נקבע שם על מושב. הרעיון היה מקורי ומועיל, וההיענות היתה סוחפת. בסוף ספטמבר 2011 שכבה הערימה האדומה הענקית בבוץ שהשאיר הגשם הראשון, באדמה שגם בימיה הטובים התקשתה לא פעם לספוג את המים.
זה היה עמק הבכא של האוהדים. שם הדהדו בשבת בצהריים שאגות היציע, שם השתוללו לא פעם שיכורים משמחה, ושם הזילו לא מעט דמעות של תסכול וכאב לאורך ההיסטוריה של הפועל ר"ג, היסטוריה פתלתלה אבל מכובדת. לפי הטור, לווירוס חשוך המרפא שתקף אלפי אורדונים מרמת גן וגבעתיים לא נמצאה תרופה גם אחרי האובדן. הם הגיעו למקום, שוטטו בין איי החורבות של העבר, ואולי גם של העתיד הספורטיבי שלהם, חיטטו בהריסות וניסו לחלץ כסא למזכרת, עם שם של אדם קרוב או של אחת מאגדות הכדורגל המקומיות: חודורוב, בנבנישתי, שלמה לוי, היימן, פרל, ראובן כהן, יניאק, מורדכוביץ, אריק גילרוביץ, טופלה בייטנר, והרשימה ארוכה בהרבה. שיבדלו לחיים ארוכים אלה מהם שעדיין איתנו.
כמו המכתש עצמו, גם הערימה נזרקה אל פח האשפה של ההיסטוריה הספורטיבית. היא שכבה בדיוק במקום שבו נהג ניסל'ה ז"ל לסמן בסיד לבן את עיגול המרכז, ושבו התקוות נולדו מחדש עם כל שריקת פתיחה. בקרוב, כך העריך כותב הטור, ימוחזרו הכסאות או ייקברו באיזו מזבלה, יחד עם החוויות והזיכרונות שהאוהדים השאירו שם, ויחד עם עוד סמלים שהחברה, בכסילותה המודרנית, ממהרת כל כך להקריב על אותו מזבח ידוע לשמצה.
הכתבה מבוססת על טור שפורסם באתר ב-27 בספטמבר 2011.
