כשעמיר פרידמן, אוהד הפועל ר"ג, מסר לבני משפחתו של אידל'ה את הכיסא שלו מהמכתש, הוא עשה בדיוק את מה שהטור מגדיר כתרבות כדורגל. שלמה מן, שכתב על כך בבלוג המכתש בגבעתיים, הפיק לפי הטור את אחד התיעודים הנוגעים ללב בתולדות המועדון, כזה שהיה מצדיק סרט דוקומנטרי לכבוד יום הזיכרון שבפתח.
כי זו, לפי הטור, המהות: להנציח, לסגור מעגלים, לא לשכוח את מי ששיחק כאן ואת משפחתו, גם כשהשחקן כבר איננו, לארגן משחקי ראווה, ולשמור על הקהילה. על האוהדים שתמיד, בלי יוצא מן הכלל, הם האחרונים שיוצאים ומכבים את האורות.
הכדורגל שהלך לאיבוד
הכול נעלם בשנים האחרונות, טען הטור. הכסף שולט, לוח המשחקים נקבע לפי הטלוויזיה, המשטרה מושיבה את הקהל, והמשחק התרחק מהאוהד, התקרר והפך כמעט לבלתי מושג. מה קרה לערבים של שני משחקים ברצף בבלומפילד או באצטדיון ר"ג, לנוער שעלה לדשא לפני הבוגרים, למשחקי גביע נודד לזכרו של מישהו?
הם נשכחים בריצה לעונה הבאה, לתואר הבא או להישג שאין בו תוכן. את מקומם תופסים שדרני רדיו ואתרי חדשות מסוימים, שכל עניינם סקופ וכותרת לוהטת, כדי לקבוע לקבוצות מה חשוב ולהעלות רייטינג.
מה שבאמת מביא אנשים למגרש כמעט נכחד, אלא אם אוהד כלשהו מחליט לפעול. ולכן, לפי הטור, מה שהתחיל פרידמן חייב להימשך, ויש עוד המשך בדרך.
הכיסאות שניצלו
בספטמבר 2011 נאספו מהמכתש, שלמים, הכיסאות של כמה חללים נוספים, מלוחמי תש"ח ומהשנים שלפני קום המדינה: מוטק'ה שוורץ, מרדכי לאופר, שמחה פלק וישראל ארביטמן הי"ד.
הכיסא של מייסד המועדון, אליעזר אלקס, גם הוא נשמר. הוא יימסר להנהלה ויוצב במשרדי הקבוצה, ליד כמה אבנים שנלקחו מהמכתש, עד שיוקם מוזיאון.
לשאר הכיסאות כנראה כבר מאוחר. רק אם השופל שעומד במקום יזיז את הערימה, אולי יתגלו עוד כמה. עד אז, מי שמרגיש בר מזל מוזמן לחפש.
עינב חזנולד על הערימה במכתש, אחר הצהריים של אותו יום
אנטומיה של אסון
הטור הציע לראות בחורבן המכתש מקרה בוחן אנתרופולוגי: כיצד אנשים מגיבים לאסון לאומי. קודם איום שתלוי באוויר, ואז בגידות, הכחשה, התעלמות, הדחקה, פחד, בריחה, מאבק, גבורה, והמתנה לעזרה מבחוץ. אחר כך הדחקה נוספת, הלם כשהדבר אכן קורה, עוד סבב של הכחשה, ולבסוף הבום: הידיעה שזה הסוף. בסיפור של המכתש, לדבריו, היו כל השלבים, ואת ההשוואה ישלים כל קורא לבד.
יוזמת הכיסאות כבתה בהדרגה, ממש כמו המגרש. אבל בזמן הקצר שבו פעלה, היא נתנה לאוהדים משהו ייחודי, שלא היה בשום מקום אחר, במגרש שגם הוא היה יוצא דופן, עם הכיוון ממזרח למערב, מגרש שנמחק.
עם כניסת השנה החדשה קיווה הטור לפתיחת דף חדש: הנהלה יציבה, לטווח ארוך, שתגשים את היעדים שתקבע ותדע להעריך את ההון האנושי שבקהל. לדבריו, זה קהל שלא מודד הכול בתוצאות, אלא רוצה כיוון נכון, תכנון רחוק ותרבות משחק, כי אלה קודמים להצלחה ולא באים בעקבותיה.
והשעה, לפי הטור, מתאימה גם לתבוע מראש העיר צבי בר את מה שהבטיח בהליך הבוררות: בית חדש להפועל ר"ג, בכפר אז"ר או בכל אתר אחר.
מהחורבות האלה אפשר רק לעלות
הכתבה מבוססת על טור שפורסם באתר ב-23 בספטמבר 2011.
