מבחינתי הליגה התחילה לפני חודש

בדקות האחרונות של "משחק המכות" מול לוד האווירה ביציע הייתה שזהו, נגמרה העונה. לוד מובילים עלינו ב 3 נקודות, אין מצב שהם מאבדים נקודות בדרך ונגזרה עלינו עוד עונה בלאומית.
ואז שינה רץ אלינו… ועוז בעקבותיו… וכולם נגד כולם…

בית הדין, 7 מורחקים, מינוס 3 נקודות. נראה הסוף? לא! פתאום הכל נראה לי ורוד. התחיל להסתדר לי הפאזל בראש , התמלאתי אופטימיות והייתי חדור אמונה. איך זה? למה? תיכף…
איך שאני רואה את העונה שהסתיימה, אני מחלק אותה לארבעה פרקים . רונן לויטס, מסכם.

פרק ראשון: יאללה, דורסים את הליגה. או שבעצם לא…
הוצבה מטרה שאינה משתמעת לשתי פנים: עולים ליגה! כולם ידעו, כולם הצהירו, כולם התכוננו. קבוצת המיליונים של הליגה הלאומית צריכה להעביר את העונה ולחזור לליגת העל. בפועל, הדברים לא הלכו כל כך חלק. על פניו היה הסגל הטוב ביותר בליגה, בכל עמדה אחד השחקנים הטובים בליגה אם לא הטוב ביותר, ספסל עמוק, צוות מקצועי רציני ומנוסה, אבל על המגרש – גמגומים.
תיקו, הפסד, ניצחון בשיניים, תצוגות לא משכנעות. התחלנו להסתכל על אחוזי ההצלחה הלא מרשימים, על קבוצות שברבע תקציב מסתכלות עלינו מלמעלה. וכמובן שמתחילים הלכלוכים: מה זה המאמן הזה? למה הוא לא מעלה את השחקן הזה? איזה מין הרכב זה? מה זה הזרים האלה? צ'ק פתוח וככה אנחנו נראים? ועוד ועוד.
אז הועלתה הנקודה המנטלית. איך זה שהשחקנים לא מצליחים למצות את הפוטנציאל. שחקנים עם כשרון, עם נסיון, עם קבלות, לא מצליחים לחבר רצף של 3-4 מסירות. לא מצליחים להבקיע שער במחצית הראשונה! (עד המחזור ה 12. שכחתם, אה?) מפסידים בדרבי לקבוצה של שקל וחצי. אני טענתי שהכל בראש והעליתי את האפשרות להביא קואצ'ר.
פרסונה לגיטימית בקבוצת ספורט. מישהו שיודע בדיוק איפה לגעת כדי לסדר את הראש ולהוריד את המשקולות מהרגליים. אותן משקולות שהוצמדו בכפיפה אחת עם ההצהרה של עליית ליגה. אין ספק שכשמצפים ממך בכל משחק להוביל בדקה ה – 15, לרדת להפסקה ביתרון של שני שערים ולנצח כל משחק ב 3-4 גולים כי אתה הכי טוב והכי יקר ואתה אמור לדרוס את הליגה. רמת ציפיות מטורפת, זה לא פשוט.

השריקות במחצית כשהתוצאה היתה מאופסת, הקללות בסיום המשחקים, התגובות באתרים – כל אלה רק הכבידו את המשקל שעל הרגליים. לקראת המחזור ה- 11 אנחנו אחרי שני הפסדים רצופים (בבית מול הפועל י-ם ובחוץ בתצוגת זוועה נגד אחי), חצי ליגה הסתכלה עלינו מלמעלה, דיברו על איזה מזל שיש קיזוז ולא נראה כל שינוי באופק. ואז האדמה רעדה! איגור צ'קאנה הלך לעולמו.

פרק שני: מחוברים
זה קרה בשבוע שביום שישי אנחנו אמורים לשחק מול בני לוד שבמקום הראשון (…). הבשורה התפשטה, זה הפך לרשמי ובמקום תמונות של שחקנים באימון קיבלנו תמונות של שחקנים ואנשי צוות מקצועי בבית החולים לצידו של קרלוס. הראש לא היה בכדורגל. הלב היה עם קרלוס.
משהו קרה אז. משהו התחבר בין השחקנים לבין עצמם, למאמן. למגרש ביום שישי עלתה קבוצה אחרת. לוחמת, מגובשת. פתאום ראינו מלחמה על כל כדור, גליצ'ים של החלוצים ב – 16 שלנו, קרב על כל כדור, נגיחות בברכיים של היריב, תפיסת חולצות עם השיניים. הקרבה.

גם התוצאות הגיעו . 3 שערים, דבוקת שחקנים מגובשת אחרי כל שער, חשיפת החולצה של אדריאן ודמעות. הרבה דמעות. אבל הקבוצה יצאה, מקצועית, לדרך חדשה ומדהימה.

סדרה של 12 משחקים הסתיימו ב 10 ניצחונות, תיקו (אצל "משביתי השמחות") והפסד בודד (הרצליה). לא שהיה כדורגל מעולם אחר אבל היתה מוטיבציה גדולה, הקרבה, היו תצוגות מרשימות פה ושם כמו המשחק בנס ציונה, נגד א.א. פאחם, המחצית הראשונה המופלאה נגד אשקלון מהצמרת (משחק מחאת האוהדים) ועוד. אבל העיקר היו תוצאות. היו ניצחונות שהעלו אותנו למקום הראשון ונפתח פער של 5 נקודות מהמקום השני. פתאום הקיזוז הוא נגדנו… ואז הגיע המשחק בטדי שהיווה לדעתי, נקודת ציון.

פרק שלישי: עלינו ליגה! רק רגע…
הפועל י-ם עשתה קולות וסימנים של קבוצת צמרת שמתמודדת על העלייה. ידענו שניצחון שם מוציא אותה מהמרוץ ומקרב אותנו צעד גדול לעלייה. שוב, לא משחק גדול, הרבה מזל ("בן עמי מרים לרחבה ו… הכדור בפנים") מהפך מדהים וניצחון ענק. שמחה עצומה וחגיגות על כר הדשא וביציע שהזכירו מראות שמחה של עליית ליגה. איך שאני רואה את הדברים, אז יצא האויר מבלון הגיבוש, האחווה וההקרבה שהתמלא בפרק השני הנ"ל.

המשחק הבא, נגד עוד יריבה בצמרת (אחי) כבר היה על אדי הדלק. שוב פיגור, שוב מהפך עם שער בשניות האחרונות, שוב דיבורים על משחק חלש, מזל ו"הבחורים הראו אופי". נגד לוד, משחק חלש ותיקו. הפועל הרצליה החזיקה אותנו במתח עד הדקה ה 89 ועוד 1 : 0 קטן. עוד משחק בית נגד קבוצת תחתית (נס ציונה) הפעם בלי ה”מזל של אלופים". תיקו אפס עלוב והפער ממשיך להצטמצם. בשבוע שאחרי, המחזור האחרון, שיא השיאים, מופע אימה בשכונה ומקבלים מבית"ר ת"א 3 חתיכות. קיזוז ומתחיל הפלייאוף כשהפער מלוד נמחק לגמרי.

בבית מול הפועל י-ם, קבוצה שסיימה את הליגה ומצפים לטיול קליל אחה"צ. בפועל – בור ענק. מפסידים ולוד פותחת פער של 3 נקודות.

 

סימנים ראשונים של ייאוש והסכינים מתחילים לצאת. תגובות ארסיות, פוסטים נגד המאמן, מריבות על אמצעי העידוד שנרכשו, או לא. אבל עוד יש משחק בית נגד החבר'ה של אבו-סובחי. ניצחון והכל בידיים שלנו. תיקו או הפסד ואפשר לקפל את הדגלים.
יותר מ 3,000 צופים בוינטר במשחק העונה. כרגיל כבתקופה האחרונה היכולת לא משכנעת. מקבלים שער ממצב נייח, משווים ונגמר.

בדקות האחרונות של "משחק המכות" מול לוד האווירה ביציע הייתה שזהו, נגמרה העונה. לוד מובילים עלינו ב 3 נקודות, אין מצב שהם מאבדים נקודות בדרך ונגזרה עלינו עוד עונה בלאומית.
ואז שינה רץ אלינו… ועוז בעקבותיו… וכולם נגד כולם…

פרק רביעי ואחרון: כנגד כל הסיכויים או, איזה כיף זה להיות אנדרדוג
כבר באותו הערב, המכה הראשונה: ניר ארקין מודיע על סיום דרכו בקבוצה. בבוקרו של ערב יום הזיכרון מתכנס בית הדין של ההתאחדות. בסתר ליבי אני מתפלל שירחיקו את השחקנים ונקבל עונש דומה לזה שקיבלה מכבי פ"ת, הפחתה של 3 נקודות. שתישאר תקווה. והרי התוצאות:
הפועל ר"ג 7 (שחקנים מורחקים) – בני לוד 5 (שחקנים מורחקים+מאמן+עוזר מאמן…)
הפועל ר"ג 3- נק' – בני לוד 3- נק'. איזו מכה! איזה בור עמוק! הכוכבים מורחקים, הורדת נקודות, קבוצות נוספות מצטרפות למירוץ, אין בעלים, אין עתיד.

ואז, הארה – האנדרדוג האולטימטיבי. פתאום אנחנו לא קבוצת המיליונרים שחייבת לעלות. פתאום העלייה נראית רחוקה. פתאום אין ציפיות. התמלאתי באופטימיות מטורפת והתחלתי להריץ את התסריט של איך אנחנו מגיעים למשחק עלייה מכריע. הליגה מתחילה! ליגה של 4 מחזורים. ליגה שאנחנו מגיעים אליה לא כמועמדת ודאית אלא כקבוצה מוכה ושבורה ללא ציפיות. חוזרים ל"אוי ואבוי" כשהקבוצה שמולנו עוברת לחצי שלנו…

4 נצחונות ואנחנו עולים ליגה. רק צריך להאמין! כתבתי והאמנתי שניצחון בהרצליה ישנה את המומנטום. שצריך להפוך את המשבר להזדמנות. איזה כיף להיות אנדרדוג כמו בימים הטובים…
כמו ביום ששיחקנו נגד מכבי ת"א בחצי הגמר. כמו לפני הגמר מול ב"ש. כמו ביום ששמתי את הצעיף על הצוואר כשיצאתי מהעבודה למשחק מול מכבי חיפה במכתש וכולם מסביבי צחקו עליי.
תנו לבוא מלמטה. זה הכיף הכי גדול.

ובהרצליה זה התחיל. ועם ארועים הזויים. עם ברוכיאן (?) וחזום (?) בהרכב, עם 6 שחקנים ביציע האורדונים, עם אלמוג "השתול" ביציע של הרצליה, עם צמד של מאמדו (!), עם מופע הבכורה של אלון כצ'יפנדייל (שהגיע בסה"כ ל 4 הופעות) ועם ניצחון בכורה על הרצליה העונה, כשבמהלך המשחק נעים בין שמחה (שער של י-ם בשכונה) לאכזבה (קובי חסן…).

לוד ניצחו (דווקא חשבתי שיאבדו נקודות) אבל אנחנו בחיים. צריך להמשיך ולהאמין.
אחי נצרת בוינטר. הם חזק בתמונה ובני לוד מקררים שמפניות בשכונה נגד הרצליה. איזה משחק! בוקסה מ 25 מטר לחיבורים. מאמדו (שוב) ו-וובה בטיל קרקע-רשת. 2 שערים ראשונים מחוץ לרחבה מאז א.א.פאחם. השתגענו? ברקע הבשורות על החמישיה של הרצליה ומי במקום הראשון??? רק להאמין.

רעננה. דווקא ברעננה חייבים לנצח. ההיסטוריה נגדנו אבל השמיים איתנו. דוגמה: בוקסה בועט
לשער, יוצאת מסירה למאמדו שמנסה לבעוט בכדור בימין, מפספס, אבל הכדור פוגע לו ברגל שמאל בלי כוונה ונכנס. שיוויון. רבע שעה לסיום היציעים מתדלדלים. עוד 10 דקות נגמרת העונה. עוד 5. פתאום ערבוביה ברחבה ושוויון! כמה נשאר? התחילה התוספת? יאללה, כולם למעלה. קדימה, קדימה, קדימה. אני מבחין באורן ניסים בעמדת הבלם וקרלוס מתרוצץ באגף הימני. עומר מגביה, עומר נוגח לאחור ופתאום, משום מקום, מגיח הלב והנשמה. כדור גבוה ש- 9 מ- 10 שחקנים בועטים לשמיים, אבל הדרום-אמריקאי, בחצי מספרת, והרשת מזדעזעת. יששששששש!!!!!!
א – ק – ס – ט – ז – ה !

עירפול חושים. כולם באויר. רצים הלוך חזור. מחזיקים את הראש. (אני כותב ועוברת בי צמרמורת) איזה רגע היסטורי. יש משחק מכריע.

כמו כולם, גם אני סופר את הימים עד יום שישי. ביום המשחק אין לי אויר. לקראת הצהרים הדופק מתחיל לעלות. יוצא לכיוון המגרש כבר ב 14:00. אני לא לבד… איזה מופע ביציעים. איזה תענוג.
דקה 6 בוקסה. בחגיגות השמחה של הגול שוב בוקסה עושה עם הידיים: תרגיעו. זה עוד לא נגמר. כמו שעשה בסיום המשחק מול אחי. כמו שעשה בסיום המשחק נגד רעננה. איזה נסיך.
דקה 75 , לחמו אין למי למסור אז הוא שם את השני. עוד 10 דקות. עוד 5. ישששש!
ליגת על, אנחנו מגיעים.

איזו עונה. עליות, ירידות, טרגדיה, שחקנים לא באים לקהל, מחאת אוהדים, מריבות בין האוהדים, תגרה המונית, חשיפה תקשורתית, בעלים עוזב, הפחתת נקודות, 7 מורחקים.
אבל איך אומרים, הכל "מכתוב", אם משהו טוב צריך לקרות, הוא יקרה. רק צריך להאמין.
וזה קרה מתוק. תחשבו שהכל היה לפי התוכניות והיינו חוגגים עלייה נגיד במחזור 21 נגד נצרת עילית. לעיני 1000 צופים בוינטר… ועכשיו תחזרו למושבה…
עם לב, עם נשמה והכי חשוב, עם אמונה.
תודה לך הפועל!

תגובות מהפייסבוק

תגובות