בשיא החום של יולי 2011, משחק ליגה או גביע באמצע הקיץ נשמע כמו רעיון מופרך. ובכל זאת, 4 עשורים קודם לכן, יולי היה חודש של כדורגל, ושל כדורגל טוב. רגע לפני שאוגוסט מגיע, זה הזמן לחזור אל כמה מהמשחקים הגדולים שהפועל ר"ג שיחקה בחודש הזה לפני הרבה מאוד שנים, ובראשם הגדול מכולם: משחק האליפות מול מכבי חיפה במכתש.
ליגה לאומית, מחזור 29, 04.07.1964: הפועל ר"ג – הכח מכבי ר"ג 2 – 1
מחזור אחד לפני הסיום, כשהיריבות במרוץ נושפות בעורפה, ר"ג היתה חייבת ניצחון כדי שהאליפות תישאר פתוחה עד המחזור האחרון. הכח לא עשתה לה הנחות בדרבי, ור"ג נאלצה להזיע עד שהניצחון היה בכיס.
חדשות הספורט תיאר את שלושת השערים. לפי העיתון, העדיפות הקלה של הפועל תורגמה לשער בדקה ה-33: ר. כהן מסר להיימן, שהסיט את הכדור שמאלה לששון. ששון בעט בעוצמה מטווח קצר, השוער קדוש זינק והדף, ומשם נותר לו רק להביט בכדור החוזר, שצביקה היימן שלח לרשת, 0:1.
את היתרון הכפילה הפועל רק בדקות האחרונות של המחצית. מוסלי זרק חוץ לששון, שדהר למרכז והרים כדור בחצי גובה משמאל אל שער הכח. כתב העיתון העריך שקדוש ערני יותר היה מונע את השער, שנכבש מרגלו המתוחה של שמואל נחמיאס, 0:2.
המתח הגיע לשיאו רק בדקה ה-84. גבאי בעט משמאל כדור גבוה ומסובב, שנחת ברחבה, מול השער שעליו הגן חודורוב. שוער ר"ג, שעמד מול השמש בלי כובע שיגן על עיניו, התמהמה על הקו, ההגנה קפאה לרגע, ויהודה שהרבני התרומם ונגח בהפתעה אל הרשת החשופה. בעיני הכתב זו היתה תוצאה לא נעימה להפועל, 1:2.
הפועל ר"ג: יעקב חודורוב, שלמה מוסלי, דני תיק, מרדכי בנבנישתי, גדי יניאק, משה פרל, יהושע לוי, צבי היימן, שמואל נחמיאס, ראובן כהן, כתב ששון. מאמן: דוביד שויצר. שופט: דודאי. 5000 צופים במכתש.
רבע גמר גביע המדינה, 05.07.1958: הפועל ר"ג – הפועל ירושלים 1 – 0
עם הניצחון הזה העפילה ר"ג בפעם השלישית בתולדותיה לחצי הגמר. "פולבר הכריע 9 ירושלמים במאבק פראי", כתב למחרת חדשות הספורט. השער הגיע בדקה 65: רוזין זרק חוץ, כהן העביר את הכדור הלאה למרכז, ופולבר פגש אותו בראשו ונגח לרשת. לפי העיתון, השער פתח שרשרת של אירועים מבישים, וחלק מהשחקנים הפכו אלימים.
ראובן כהן, "הסילון" של ר"ג, נשמר היטב על ידי רחמים חנוני, והאורחים לקחו יוזמה. באחד המצבים פרץ רוזין מימין והרים לגובה, ופדאל זינק לעבר הכדור. אילולא החטיא את הנגיחה, תהה הכתב, מי יודע כמה זמן היו נמשכות שאגות השמחה.
הפועל ר"ג: אליעזר זולר, שמואל פרידמן, יואל מרגון, קירשנברג, יחיאל מנר, יהושע אפרוני, דוד רוזין, צבי שטלצר, ראובן כהן, יעקב פולבר, יהודה פדאל. מאמן: משה וארון. שופט: א. ורנר. 1000 צופים בגבעתיים.
גמר גביע כ"ה שנות מדינה לקבוצות ליגה א', 09.07.1973: הפועל יהוד – הפועל רמת גן 2 – 0
זה היה הגמר הראשון שר"ג שיחקה אי פעם, ולכן יש לו מקום של כבוד בין המשחקים המשמעותיים בתולדות המועדון. צמד החלוצים של ר"ג, אדמון ובורבה, כמעט לא הטריד את חביב, השוער של יהוד. בצד השני, יהוד, שהגיעה כמחזיקה הטרייה של הגביע, מצאה את הרשת פעמיים. בדקה 68 בעט ליאון לעבר השער של נורדמן, והכדור נכנס, 1 – 0. בדקה 87 הטיס הקפטן של יהוד, שאול ששון, כדור אל מתחת למשקוף, 2 – 0.
הפועל ר"ג: שמואל נורדמן, דני קופמן, אבי בוקסנבאום, חיים וילקומירסקי, דן שטרן, שמואל אדמון, רוני לוי, ג'ורג' בורבה, דוד בן הרוש, אלי קונסנס, שמואלי. שותפו: שוקי דנישבסקי, רוני יעקובסון. מאמן: אמנון רז. שופט: משה מזרחי. 2500 צופים באצטדיון הפועל פ"ת.
ליגה לאומית, מחזור 30 ואחרון, 11.07.1964: הפועל ר"ג – מכבי חיפה 1 – 0
זה היה משחק האליפות, ו-7000 איש מילאו את המכתש. ר"ג של אותה עונה היתה קבוצת על, הטובה בליגה, עם הכדורגל האטרקטיבי, הטכני וההתקפי ביותר. אבל לקראת 90 הדקות החשובות ביותר של העונה היא נשארה בלי שלמה לוי, מלך השערים שלה. גם בלעדיו, רמת גן של 63/64 היתה מלאה בקליברים, אחד אחד, ושער אחד הפריד בינה לבין מקום של כבוד בדברי הימים של הכדורגל בישראל.
השער הזה נראה כאילו נלקח מספר לימוד לכדורגלנים מתקדמים. בדקה 60 הרים ראובן כהן כדור מדויק, ומשה פרל, בעיניים עצומות, שיגר אותו לרשת של חיפה. באמצע כל זה הורחק צבי היימן, והיציעים רתחו.
היימן עצמו סיפר לימים: "ההרחקה הזו מזכירה לי את ההרחקה של דיויד בקהאם, במשחק מול ארגנטינה". לדבריו, הלד החיפאי נכנס בו בכוח ופגע קשות ברגלו, הוא השיב לו בכעס, ואשכנזי שלף את ההרחקה.
עוד שער, של ראובן כהן, נפסל כנבדל. אחרי חצי שעה נוספת נשמעה שריקת הסיום של מנחם אשכנזי, וקבוצה של חלומות חתמה עונה של חלומות. אליפות: אין הישג גדול מזה. הפועל רמת גן נראתה אז כמו אימפריה בהתהוות, והחתימה הגדולה על התואר היא של המאמן, דוביד שוויצר.
ראובן כהן והבעיטה החופשית
ראובן כהן שחזר את העונה בראיון לאלישע שוחט ב-6.10.2002. עד שהגיע המאמן דוביד שויצר הוא שיחק כחלוץ מרכזי, ושויצר הזיז אותו אחורה והפך אותו לעושה המשחק. לצידו בקישור שיחק בנבנישתי, שהיה בלם בנבחרת ישראל. בהתקפה היו הקיצונים צבי היימן בימין וששון כתב בשמאל, ובחוד נחמיאס ולוי.
לקראת המשחק המכריע מול מכבי חיפה, סיפר, הנתונים לא האירו פנים: שלמה לוי, מלך השערים, היה בגבס, וצביקה היימן הורחק על ידי מנחם אשכנזי ז"ל, שופט מצוין לדבריו. אחרי ההפסקה גם החיפאי ישעיהו שוואגר ז"ל עבר עבירה ונשלח למקלחות. ואז, בדקה ה-59 או ה-60, נשרקה בעיטה חופשית לר"ג, כשלושים מטרים מהשער של חיפה, באלכסון, לכיוון היציע המזרחי של המכתש.
פרל עמד ליד הכדור והתכוון לבעוט. כהן התעקש, לא ויתר, והזיז אותו הצידה. פרל, מחבריו הטובים, התעצבן וזז, אבל לעמדה רחוקה מהשער. כהן הרים לכיוון נקודת ה-11 מטרים, שם הצטופפו שחקנים רבים, ואחד מבלמי חיפה, ככל הנראה דניאל שמילוביץ, החזיר אותו בהדיפה היישר אל פרל. פרל, שעוד לא נרגע, הניף את השמאלית, ומעשרים וחמישה מטרים שיגר בחצי גובה אל הרשת. "ובזה נגמר המשחק", אמר כהן.
זמן קצר אחרי שער האליפות הבקיע כהן שער נוסף, שנפסל, לדבריו שלא בצדק: צילומי יומני גבע, שתיעדו את ההתקפה מתחילתה אצל ששון כתב, הראו שלא היה שם נבדל. "השער שלי לא אושר אבל האליפות היתה שלנו וזה היה הרגע הגדול שלי ושל הפועל ר"ג והשאר היסטוריה".
הדיווח מגבעתיים
את הדיווח ההיסטורי מהמשחק כתב יהושע שגיא, שליח היומון חדשות הספורט, ועוד לפני שנכנס לתיאור הקרב הסיר את הכובע. הוא בירך בשמם את דוד שויצר, חודורוב, תיק, מוסלי, בנבנישתי, יניאק, פרל, יהושע לוי, היימן, נחמיאס, ראובן כהן וכתב ששון, כדורגלנים שזכו באליפות המדינה כבר בעונה הראשונה אחרי העלייה לליגה הלאומית. "בחורים עשיתם היסטוריה, כל הכבוד!", כתב.
כשעה וחצי לפני שריקת הפתיחה של הקרב שנועד להכריע את אליפות 63-64, כך תיאר, האצטדיון הסלעי בגבעתיים כבר המה מאלפי צופים שבאו מוקדם כדי לתפוס מקום. 30 דקות לפני הפתיחה ננעלו השערים, ואיש כבר לא נכנס או יצא. על ספסלי הבטון ישבו אוהדי רמת גן המושבעים וחיכו במתח.
ואז, לפי שגיא, קבוצת אוהדים, כנראה של מכבי יפו, ניסתה את מזלה: היא פתחה בשאגות "חיפה, חיפה, חי-פה" במבטא בולגרי כבד. תוך שנייה או שתיים האצטדיון הפך להר געש. אוהדי רמת גן קמו על רגליהם ופתחו בקריאות, ושגיא לא הבין איך אלפי אנשים ידעו לפרוץ פתאום באותה שאגה בדיוק. המקהלה הרמת גנית, כתב, היתה בשיאה: קצובה, מדויקת, בלי זיופים. "בומבה של מקהלה!"
בינתיים דאגו המילואים של רמת גן למצב הרוח. הם שיחקו מול המילואים של מכבי חיפה והובילו 10 – 1, ואולי 11 – 1, ואולי 12 – 1, שגיא כבר איבד את הספירה. כל שער שלהם הוליד שאגה של "יש אליפות, יש אליפות", ומישהו ביציע הציע שכל 5 שערים של המילואים ייחשבו כשער אחד של הבוגרים, ואז הניצחון מובטח.
השעה התקרבה ל-4.30. שחקני הפועל רמת גן עלו לדשא חיוורים ונרגשים, כל אחד מהם פקעת עצבים, ולפי שגיא נדמה היה שחומות האצטדיון קורסות על הראש. שום מילה כתובה, לדבריו, לא יכלה לתאר את שאגת ההמון. כשגם חיפה עלתה, נשמעה מצד אחד שאגה ארוכה ומתמשכת, ומהצד השני קריאה חלשה: "חיפה, חיפה!". השחקנים התייצבו במרכז המגרש, חיוורים ונרגשים, ויודעים מה מצפה להם ב-90 הדקות האחרונות של הליגה, הארוכות והגורליות מכולן.
עם השריקה סרקו אוהדי ר"ג את ההרכב של חיפה, ולא אהבו את מה שראו. חיפה באה לנצח. שורת החלוצים, שמולביץ, אלמני, סוויסה, אמר והלד, היתה עשויה מוותיקים עם שם, יכולת ורצון, כל אחד מהם תותח. היה ברור, כתב שגיא, שזה לא יהיה קל, שזה מסוכן, ושיהיו דפיקות לב.
הדקות הראשונות היו קשות מאוד לר"ג. חיפה לחצה, אבל שיחקה בשקט, בנחת ובלי עצבים, והרמת גנים נראו המומים מהפתיחה. הכדורים הורחקו מהרחבה לכל כיוון, המשחק היה קשוח, ולא פעם בעטו ברגליים במקום בכדור. כמעט בכל מאבק על כדור בין שחקן של רמת גן לשחקן של חיפה נשרקה עבירה. ובכל זאת שגיא התרשם מהשופט מנחם אשכנזי, שהיה בכל מקום, ראה הכל ולא נגרר לעצבנות הכללית. "כל הכבוד אשכנזי", כתב.
בדקה 20 עצר הקהל את נשימתו. שמולביץ בעט קרן, חודורוב הדף חלש, והכדור הגיע לאלמני, שבעט בלי רחמים, חזק ובחצי גובה, לפינה השמאלית של השער. חודורוב לא היה שם, וכמעט נרשם 0:1 לחיפה. ברגע האחרון הופיע הראש של מוסלי, ששגיא הכתיר אותו "קאנון", הכדור עוד המשיך לעבר השער, אבל חודורוב עף אליו והצליח להרחיק. "בראבו חודורוב!", כתב שגיא, והוסיף שהשוער היה ונשאר גדול.
בדקה 43 ניצל שער ר"ג שוב בנס, ואז הגיע האסון. בקרן לחיפה נוצרה מהומה מסוכנת ליד השער, ולפתע נשמעה שריקה חדה. שייע הלד היה שרוע על הקו של ר"ג, ידיו על ראשו. אשכנזי הגיע בריצה, תפס את צביקה היימן והורה לו לצאת, מיד. היימן פגע בהלד, ואשכנזי סירב לוותר על ההרחקה, גם כשכולם הקיפו אותו וניסו לשכנע אותו לחזור בו. אחרי כמה דקות של ויכוחים, ארוכות כנצח, עזב היימן את המגרש מבויש, ור"ג נשארה בעשרה.
בדקה 45 כבר רצו רק שהמחצית תיגמר. יהונתן צבי בעט קרן, והכדור כמעט נכנס ("מאמא מיה", כתב שגיא). הכדור הגיע לידי חודורוב, שהדף אותו בחזרה לרגלי צבי, ואחרי הבעיטה שרק אשכנזי לבעיטה חופשית לחיפה, 16 מטר מהשער. גם הפעם השער לא נפל, ובשריקה חדה ירדו הקבוצות להפסקה.
הרוחות סערו בשני המחנות, במאבק שנראה כמו עניין של חיים ומוות. שגיא התיישב ליד שחקני חיפה, שהתקבצו בפינת המגרש, ורשם את מה ששמע. אהרון ביקש מחבריו לשחק בשקט ולתת לרמת גנים להשתולל. שייע הלד רתח על כך שהקהל קורא לו "ארטיסט", ושאל את חבריו אם היו צועקים כך גם אילו היימן היה הורג אותו, ואם ראו את העבירה שספג. חדנס הרגיע: "חבר'ה תנו להם שיריבו. זה הכל לטובתנו". והמאמן מרטין דרש שקט מוחלט, וביקש מהשחקנים לא להיגרר לפרובוקציות של הקהל, של הסדרנים או של כל אחד אחר, ולשחק בלי עצבים. "אז הכל יהיה בסדר", הבטיח. ואז שרק אשכנזי לפתיחת המחצית השנייה.
דווקא בעשרה, כך תיאר שגיא, ר"ג שיחקה טוב יותר מאשר באחד עשר. היא הסתערה שוב ושוב על השער החיפאי, והמשחק התהפך. לחיפאים העייפים נגמר האוויר, הכושר של רמת גנים התחיל לדבר, וגם האוהדים. לדבר? לשאוג, בגרונות ניחרים ובלי קול, אבל מכל הלב.
ואז הגיעה הדקה ה-59, הדקה הגורלית וההיסטורית של רמת גן, שבה משה פרל "נתן לחיפה את הרפואה". בעיטה בלתי ישירה נשרקה ליד קו רחבת ה-16, בצד ימין, סמוך לקו הקרן. כהן הגביה למרכז, אל פרל, ופרל אסף את שארית כוחותיו ושחרר פצצה בחצי גובה אל הצד הימני של הרשת. הכדור בפנים. 11 שחקני רמת גן נפלו זה על זה, וגם היימן המורחק פרץ למגרש כדי להצטרף לחגיגה. הקהל שאג "יש אלי-פות! יש אלי-פות!", וקבוצת אוהדים פנתה אל אוהדי חיפה בקריאה "אין שעו-נים". אשכנזי עמד בצד, נתן לרמת גנים לשמוח כמה שרצו, ורק אז שרק לחידוש המשחק.
עוד לפני שחלפה דקה נשרקה עבירה נוספת. ששון כתב נותר על הדשא, ואשכנזי מיהר אל שווגר החיפאי ושלח אותו החוצה. שגיא לא היה בטוח שההרחקה מוצדקת. אחר כך שמע את המגן החיפאי מודה שפגע בששון, אבל מתעקש שלא התכוון. לדבריו, אשכנזי רצה לאזן: אחרי שהוציא את היימן, פיצה את ר"ג בהרחקה שלו. "פגעתי בששון – אבל על פגיעה שכזו לא היה צריך להרחיק אותי!", אמר.
עכשיו, עשרה מול עשרה, היה לר"ג קל יותר, והיא המשיכה בתנופה. בדקה 70 רעד האצטדיון שוב: ששון פרץ באגף השמאלי ושלח כדור ארוך אל יהושע לוי, שחיכה בימין, לוי העביר במהירות ובדיוק למרכז, וראובן כהן השתלט ושלח לרשת. אבל אשכנזי כבר שרק, ובאומץ לב, כתב שגיא, קבע שהיה נבדל. שחקני רמת גן הקיפו אותו, אבל נרגעו מיד. לשופט כזה, לפי שגיא, יש כבוד, ואם אשכנזי פסל, השער לא היה נקי.
הדקות האחרונות נמשכו כמו נצח, עד ששגיא תהה אם השעון נעצר, ואם גם הוא נגד רמת גן. חיפה התעשתה ותקפה, חודורוב והמגינים היו עצבניים. יניאק, שהשתפר ללא הכר במחצית השנייה, גייס את כוחותיו האחרונים והרחיק עוד כדור ועוד כדור. בנבנישתי ירד לעזור, פרל עזר, כולם הגנו. ארבע דקות לסיום, שלוש. הקהל שרק באצבעות כדי להזכיר לאשכנזי שהגיע הזמן, ואשכנזי, רגוע, הציץ בשעונו ולא התרגש. דקה אחרונה, וגם היא עברה. שריקה. "רמת גן אלופה!", כתב שגיא, וביקש מהקוראים למתוח קו שחור ועבה מתחת לשתי המילים. היסטוריה נולדה, כתב, במגרש הרועש של הפועל בגבעתיים.
שגיא הודה שאינו מסוגל לנתח את המשחק בקור רוח, כי נדבק בהתלהבות של הקהל. ההמונים פרצו למגרש, רקדו עם שלטים וכרזות, הניפו שחקנים באוויר ונישקו כל אחד מהאלופים. יניאק התעלף. פרל פרש לפינה והוריד את הנעליים מהרגליים הפצועות והמיוזעות. שויצר, לבן כסיד, לחץ ידיים לכל עבר. על השחקנים ניתזה שמפניה, וחלקם גם לגמו ממנה, על קיבה ריקה ועם בטן כואבת.
כמה שחקנים ניגשו ללחוץ את ידו של מנחם אשכנזי. דניאל שמולביץ אמר לו, מחייך, שרק הוא יכול היה להביא לסיום קרב כל כך מתיש ועצבני. אשכנזי, מיוזע ומאושר, קיבל את הברכות. בעיני שגיא, השופט הצעיר (30) עלה ברמתו על כל אחד מ-22 השחקנים: נוכח בכל מקום, ראה הכל והחליט מהר ובדיוק. אילו הדבר היה בידיו, כתב, היה נותן לדיווח את הכותרת "כתר האליפות מגיע למנחם אשכנזי", והיה משוכנע שלא טעה.
נחמיאס: הקיוסק, הטוטו וה-100 דולר
שמואל נחמיאס, בראיון לאלישע שוחט, עבר על הקבוצה עמדה אחרי עמדה. "היתה לנו קבוצה גדולה", פתח. בשער חודורוב. בהגנה דני תיק ז"ל מימין ושלמה מוסלי, שחקן נשמה, משמאל, ובמרכז ההגנה יניאק, בלם מצוין. בקישור הימני משה פרל, שנחמיאס תיאר כ"תותח על", חזק, ומי שכל ויכוח או בעיה הועברו אליו לטיפול. משמאל, בעמדת הקשר האחורי, בנבנישתי, "בנבן", שבעיניו היה השחקן הטוב ביותר שהיה לר"ג, בלי ספק, שתי דרגות מעל כולם, בין היתר בזכות כושר גופני מצוין.
נחמיאס עצמו, "נחמי", שיחק כקשר ימני, גם קדמי וגם אחורי. היה לו ראש טוב, הוא עלה וירד לפי הצורך, בעט קרנות, ולפעמים קיבל משימות שמירה אישית, כמו על גיורא שפיגל. את מקומו בהרכב קיבל משויצר, שהעדיף אותו על פני איצ'ה קירשנברג.
בעונה הראשונה שלו בליגה א', תחת שויצר, קיבל שכר של 400 לירות, ועוד 300 על עזרה לאפסנאי. אחר כך נכנס עם היימן ופרל לשותפות על הרווחים של קיוסק המגרש. בעונת האליפות קיבל צביקה מניה באגד ועזב את הקיוסק, ובשלב מסוים עזב גם פרל. באותה עונה החזיק נחמיאס גם שתי תחנות טוטו, ומהקיוסק ומהטוטו הרוויח כ-5000 לירות בחודש, הון באותם ימים: שוחט מציין שמחיר דירה ממוצעת היה אז 15000 – 20000 לירות. אבל נחמיאס לא חסך, והכסף שבא בקלות גם הלך בקלות.
את כהן תיאר נחמיאס כקשר האחורי והמוח של הקבוצה. צבי היימן, הקיצוני הימני, היה תותח ודריבליסט מחונן, ואת רוב הדריבלים סיים אצל נחמיאס. ששון כתב, הקיצוני השמאלי, היה שחקן נשמה, שחבריו אהבו להתבדח על חשבונו, תמיד ברוח טובה. שויצר והמנהל נהגו להגיש לו סוכרזית בתור "כדור מרץ", וכל השחקנים ידעו, עד שיום אחד נחמיאס גילה לששון את הסוד: "זה שטויות".
שלמה לוי ז"ל שיחק כחלוץ מרכזי-שמאלי, ונהג, כמו אלון מזרחי, לעלות קדימה ולא לחזור. נחמיאס תיאר אותו כמי שמריח שערים, עם קבלות, והשחקן היחיד שהכיר שכבש במספרת אחורית. שער במספרת מ-16 מטרים ישר לחיבורים, לדבריו, לא ראה ולא שמע שמישהו אחר הבקיע.
והיה גם סיפור פיקנטי מעונת האליפות. לפני אחד המשחקים הבטיח לו אוהד 100$ אם יבקיע. נחמיאס השיב שלא רק יכבוש, אלא יעשה זאת ברגל שמאל, אף שהוא ימני, ותחב את השטר לתוך הנעל. בקרן, במקום למסור, החליף רגליים ובעט בשמאלית. כשדוביד שויצר שאל אותו מה הוא עושה, חלץ את הנעל והראה לו את ה-100$ שבתוכה. שער ברגל ימין, הסביר למאמן, לא היה מזכה אותו בשטר.
רסקין: "לא חלמנו על זכייה באליפות"
משה רסקין, מנהל הקבוצה, סיכם את העונה בראיון לחדשות הספורט, סמוך לזכייה (17.7.1964). האליפות, אמר, לא היתה אפילו בגדר חלום. הקבוצה פתחה במשחקים טובים, ניצחה, ואז גילתה שהשד לא כל כך נורא. הניצחון 1:3 על הפועל ירושלים בבירה נתן דחיפה, וגם ה-3:3 מול שמשון בבלומפילד היה טוב. אחריהם באו 2:3 על הפועל חיפה בגבעתיים, הצגה גדולה בטבריה, 1:5, 1:1 מול הפועל ת"א ו-0:3 על הפועל לוד. עד ההפסד הראשון, 2:1 לפ"ת, צברה הקבוצה 10 נקודות, ואז התחילה להאמין.
רסקין זקף את היציבות לזכות שויצר, שהעלה את הכושר הגופני. ר"ג ניצחה לא מעט משחקים ממש ברגעים האחרונים: 1:2 על בני יהודה בזכות שער בדקה האחרונה, מהפך מפיגור 2:1 ל-2:3 מול הפועל פ"ת, ומול מכבי ת"א, בפיגור 1:3, שמרה על קור רוח וסיימה 3:3. לראש הטבלה עלתה לראשונה במחזור ה-21, עם 30 נקודות. שוויצר, לדבריו, הנהיג משטר אימונים קשוח והחדיר בשחקנים משמעת ללא רבב ורצון לשחק ולנצח.
בתקופות הטובות שלה, הזכיר רסקין, הקבוצה הגיעה לכל היותר למקום ה-3, אבל תמיד נחשבה לקבוצה מפתיעה שגוזלת נקודות יקרות מכולן. "אני חושב שזו הקבוצה הטובה ביותר שהיתה לנו אי פעם", אמר, והוסיף שהחיזוקים, כמו חודורוב, בנבנישתי ושלמה לוי, השתלבו יפה.
ההרכב שזכה באליפות: יעקב חודורוב, דן תיק, שלמה מוסלי, מרדכי בנבנישתי, משה פרל, גדי יניאק, יהושע לוי, צבי היימן, שמואל נחמיאס, ראובן כהן, כתב ששון. מאמן: שוויצר. שופט: מנחם אשכנזי. 7000 צופים במכתש.
ראובן כהן על כתפי האוהדים אחרי משחק האליפות
הכתבה מבוססת על כתבה של אלישע שוחט שפורסמה באתר ב-19 ביולי 2011.
