טרנטה אבל לפניך
בדרך למגרש המכושף ברמת השרון אתה מנסה לחשוב איזה יריבה תפגוש שם. מנסה להיזכר בשחקן אחד משמעותי שיכול לתת להם את הפאנץ' ליין ולנצח את המשחק, להיזכר במשחק אחד גדול שלהם ולהבין איך זה שהם בשולי הצמרת ואתה, עם כל התזמורת של מנגה-זגורי- זנדברג-סידיבה- בוקסה, לא.
מנסה ולא מצליח. ואולי זה סוד קסמה של עירוני רמה"ש שבשקט, עם מגרש ביתי צנוע(פנינה אמיתית שהלוואי עלינו)שחקנים שאת חלקם אתה לא מזהה ברחוב ורובם היו יכולים להיות בליגה השנייה בדיוק כפי שהם בליגה הראשונה, מצליחה לאגור נקודות, להיצמד לצמרת ולנצח קבוצות שעל הנייר טובות ממנה ובעצם להיות כל מה שאתה לא.
הפועל ר"ג שזכתה למחמאות בשבועות האחרונים הצליחה להביא היום לרמת השרון לא מעט אוהדים שכבר היו בטוחים שאת הפרק הזה עם הקבוצה הם סיימו, אבל השמועות על תחייתה המחודשת, על המשחק המלהיב והבאז שעשה אלי כהן הצליחו להביא אותם למשחק כשביציע היו כ 300 אדומים שקיוו לנצחון מלהיב ולהימלטות הירואית מהתחתית.
מה שהם קיבלו זה בעיטה בדלי מצד הקבוצה שהגיעה למשחק(או יותר נכון לא הגיעה למשחק) עייפה(כמעט כולם), כבדה, לא מדוייקת ולא מרוכזת. מתכון בטוח לחזור בידיים ריקות ממשחק חוץ נוח ליד הבית, עם קהל תומך נגד יריבה…שגם בדרך חזרה הביתה אתה לא מצליח להיזכר בשחקן משמעותי שלה, או מהלך כדורגל ראוי אחד. סתם הפסד. מרגיז כזה, מעצבן. מיותר.