הבט שאול
האמת שאול, אף פעם לא סבלנו באמת את המכתש. אפילו סבלנו ממנו. השמש תמיד זרחה שם מהכיוונים הלא נכונים, העלייה התישה אותנו בטיפוסים, היו פעמים שהגענו לקופה וגילינו שאנחנו צריכים לעשות סיבוב לצד השני, השוערים תמיד סבלו מסינוור, גם האוהדים שהתבשלו מאחוריהם.
אבל יודע מה שאול? דווקא בגלל המגרעות האלה התאהבנו במקום. התבגרנו בו, חווינו אהבות ואכזבות, ישבנו במקום בו הסבא שלנו ישב לפני שבעים שנה אחרי שסיים לעדור את המקום ובא להתרווח על הכורכר כדי לצפות בהצגה טובה, במקום בו אבא שלנו קפץ מאושר כשראה את גיבורי ילדותו מנצחים, במקום בו הלכנו שבי אחרי שחקנים בשר ודם שקיבלו דמות של אלילים וחלקנו אפילו הביא את הדור הרביעי כדי שיהיה חלק מהשושלת המשפחתית המחייבת בלי שום קשר למיקום ומצב הקבוצה. הבאנו אותם למכתש. אם היינו רוצים לראות כדורגל היינו אולי הולכים למקום אחר, אבל בחרנו במכתש. בגלל מגרעותיו, בגלל מה שהוא מסמל עבורנו ובגלל המוגבלויות שבו.